הרשת החברתית של הפטריות

איך התחבא האינטרנט במשך מיליוני שנה מתחת לאדמה, ומה הרשת החברתית שמנהלות הפטריות מלמדת אותנו על אינטליגנציה אנושית

בשנת 2000 לקח פרופ' טושיוקי נקאגאקי, ביולוג ופיזיקאי מאוניברסיטת הוקאידו ביפן, חתיכה זעירה של פטריית עובש צהובה והניח אותה בפתחו של מבוך קטן – העתק בגודל 30 סמ"ר של מבוך המשמש בדרך כלל לבדיקת אינטליגנציה וזיכרון אצל עכברים. בצדו השני של המבוך הוא הניח קוביית סוכר.

לרוב, פטריות מצמיחות סביבן רשת עגולה וסימטרית של קורים. אבל הפטרייה הצהבהבה, Physarum polycephalum, הצומחת בטבע לצד עלים וסלעים, התנהגה אחרת לגמרי: כאילו הריחה מרחוק את הסוכר, היא החלה לשלוח אל המבוך זרועות ולחפשו. קוּר הפטרייה התפצל בכל צומת, וקורים שהגיעו למבוי סתום פנו פניית פרסה וניסו את מזלם בפניות אחרות. בתוך כמה שעות קורי הפטרייה מילאו את מסדרונות המבוך, ועד סוף אותו יום מצאה אחת משלוחות הקורים את דרכה לסוכר.

בהמשך, טושיוקי וצוות החוקרים שלו לקחו חתיכה זעירה מהקור שהשתתף בניסוי הראשון והניחו אותה בפתחו של העתק מדויק וריק של אותו המבוך, כולל קוביית הסוכר. את מה שקרה מכאן איש לא יכול היה לחזות.

מהרגע הראשון הקור התפצל לשניים: זרוע דקיקה ומדויקת ניווטה את דרכה בלי אף סיבוב מיותר אל הסוכר. הזרוע השנייה טיפסה על קיר המבוך וחצתה אותו בקו ישר, מהתקרה, אל המטרה. קור הפטרייה לא רק זכר את הדרך, הוא שבר את כללי הניסוי.

הניסוי שוחזר שוב ושוב ובמבוכים שונים. באחד מהם המדענים הניחו קוביות סוכר בשתי יציאות שונות של המבוך. לקור הספיק ניסיון אחד כדי לדעת באיזה צומת להתפצל כדי להגיע לשתי הקוביות בדרך הקצרה ביותר.

פטריית עובש מפצחת מבוך עכברים.

למעלה: הביקור הראשון במבוך.

למטה: דגימת תרבית של הפטרייה מפגינה זיכרון מושלם של המסלול

"חשבתי על הניסוי ברגע שהעזתי להתגבר על הנטייה הטבעית להתייחס ליצורים האלה כאל סוג של צמחים", אומר טושיוקי בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט". "אחרי שאתה חוקר פטריות במשך כמה שנים אתה מבחין בשני דברים.

הראשון הוא שהן הרבה יותר קרובות לעולם החי ממה שנדמה. השני הוא שההתנהגות שלהן נראית לפעמים כמו החלטה מודעת, כלומר דברים שאי אפשר להסביר באינסטינקט בלבד.

חשבתי שלתת לפטריות לנסות לפתור חידות יכול להיות כיוון טוב להבנה של מה שבאמת הולך שם".

המחקר זכה לתהודה עולמית, פורסם בכתב העת המדעי הנחשב בעולם "נייצ'ר" ואף זיכה את המעורבים בפרס האיגנובל – "על מחקרים שבתחילה גורמים לך לצחוק, ואחר כך גורמים לך לחשוב" לשנת 2008.

בשנה שעברה טושיוקי זכה באיגנובל שנית, הפעם בשל מחקר שגילה כי פטריות יכולות לתכנן תוואי תחבורה לא פחות טוב ממהנדסים מקצועיים – והרבה יותר מהר מהם.

טושיוקי לקח מפה של יפן, והניח פיסות מזון בנקודות שמייצגות ערים גדולות במדינה. את הפטרייה הניח על העיר טוקיו, והמתין 23 שעות, הזמן הדרוש לה לבנות תשתית קורים ליניארית לכל פיסות המזון. התוצאה היתה העתק כמעט מושלם של מפת הרכבות הקיימת סביב טוקיו. "צריך להבין שזאת לא חוכמה גדולה לחבר עשרות נקודות, אבל לחברן זו לזו בצורה היעילה והחסכונית ביותר זה עניין לא פשוט בכלל", מחמיא טושיוקי.

כשנערכו ניסויים דומים על המפות של אנגליה וספרד התקבלו דגמים מדויקים של מערכות הכבישים הקיימות במדינות, לרבות, בחלק מהמקרים, הרחבות ותיקונים שנעשו רק באחרונה בגלל תכנון מקורי לקוי. בימים אלה מנסים באוניברסיטת הוקאידו לתרגם את היכולת המופלאה של הפטרייה למודל ממוחשב. "אני מאמין שהדברים שאנחנו לומדים עכשיו יעזרו בעתיד להבין לא רק איך בונים ארכיטקטורה טובה יותר של תשתיות, אלא גם איך עושים רשתות תקשורת מהירות ויעילות יותר", אומר טושיוקי.

החידה הגדולה של הטבע

מה שמדהים בפטרייה הצהבהבה של טושיוקי הוא שהיא אינה יוצאת דופן בשום מובן. בכדור הארץ, על פי הערכות, קיימים כ־160 אלף זני פטריות, ולרבים מהם יכולות מרשימות לא פחות.

לפני שלוש שנים נמצא בעיר נטושה באוקראינה זן חדש של פטריות שניזון מקרינה רדיואקטיבית, ומטהר בדרך את האוויר סביבו. הפטריות אותרו על קיר מתפורר במרכזו של מתקן אטומי שיצא משימוש אחרי אסון צ'רנוביל, והפיץ סביבו במשך שנים רבות קרינה שחיסלה כל צורת חיים במרחק קילומטרים. לגילוי אחראי רובוט עם מכשירים למדידת קרינה ומצלמה, שנשלח ממרחק בטוח לבדוק את מצב המתקן. "אף אחד לא חשד אפילו שדבר כזה אפשרי", טענו חוקרים מאלברט איינשטיין קולג'. בשבועות האחרונים הפטרייה הזאת מצאה את דרכה ליפן, שם בוחנים שימוש בה לניקוי חלק מהנזקים הרדיואקטיביים שנותרו אחרי הצונאמי האחרון.

בשבוע שעבר דווח ב־CNN כי שני סטודנטים לביולוגיה מאוניברסיטת ייל מצאו, במסגרת סיור מחקרי ביערות האמזונס, זן של פטרייה בשם Pestalotiopsis microspora שמסוגלת לפרק פלסטיק. הדבר התגלה כשנעלמה אחת מצלחות הפטרי שבהן גודלו הפטריות. התברר שהיא אכלה את הצלחת ולא הותירה שום רמז אחריה. פרופ' סקוט א' סטרובל, שהוביל את קבוצת המחקר, אמר שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שמתגלה יצור חי שמסוגל לפרק פלסטיק במהירות גדולה כל כך. "עד היום כל המדע והטכנולוגיה שלנו לא הצליחו לעשות את זה", אמר סטרובל, "זיהום פלסטיק הוא אחת הבעיות הכי גדולות שיש לנו. הפטרייה הזאת היא תקווה ענקית".

לפני קצת יותר משבועיים פורסם ב"ניו יורק טיימס" כי חוקרים במכון האמריקאי לביו־אנרגיה הצליחו, באמצעות שינוי גנטי, לגרום לזן של פטריות לעכל במהירות רבה יותר את הסוכר הטבעי קסילוז. משמעות הגילוי, אם יצליחו במעבדה לשכפל את ההצלחה, היא שיטה חדשה, מהירה וזולה פי כמה לייצור דלק ביולוגי נקי. פטריות אחרות שנמצאו לאחרונה כוללות כמה מההבטחות הגדולות ביותר לריפוי סרטן.

המחקרים האחרונים ועוד מאות אחרים לפניהם גורמים לנו, בני האדם, תחושה מוזרה ולא אופיינית של חוסר ביטחון. איך ייתכן שאורגניזם פרימיטיבי כמו פטרייה, חסר מוח ומוגבל בתנועה, מחולל בטבע פלאים שהמדע העדכני ביותר נותר מולם בלסת שמוטה? ולמה דווקא הוא, מכל הצמחים ובעלי החיים בעולם, עושה זאת שוב ושוב?

הכתבה הזאת היא שיעור בצניעות מאחד היצורים המתוחכמים ביותר בטבע. הוא חולק איתנו את כדור הארץ ממש מהרגע הראשון, והתפתח במשך מיליוני שנים במקביל אלינו, ובהישגים לא פחותים שרק בשנים האחרונות אנחנו לומדים להעריך.

אבל כדי לנסות ולהבין מעט מעולמו, צריך לפני כן לעשות מעט סדר.

שיטאקי, פורטובלו ושמפיניון אינם רק שמותיהם של פטריות מאכל. כל אחת מהן, בנפרד, היא אורגניזם חי העשוי מרשת של אלפי קורים דקיקים וארוכים להדהים הנמצאים מתחת לפני האדמה. הפטריות המציצות מן האדמה הן רק קצות אצבעותיהן של הקורים הללו – הן הכלים שבאמצעותם האורגניזם מפיץ את זרעו אל מחוץ לאדמה. בכל אצבע כזאת מסתתרים, לרוב מתחת לכובע הפטרייה, מאות דפים שחורים או לבנים. כל אחד מהם מכיל אלפי נבגים. כשחלק מהנבגים הללו נופלים על הקרקע, באמצעות הרוח או גלליהם של בעלי חיים, הם נובטים ויוצרים רשתות קורים חדשות. אם התנאים מתאימים, ייתכן שגם הרשתות הללו יוציאו פטריות בעצמן.

היצור הזה נושם חמצן, כמונו. הוא אינו מסוגל לנוע מעל הקרקע, אך קוריו יכולים לקחת אותו למרחקים עצומים בתוך האדמה. הוא כל כך יוצא דופן מבחינה ביולוגית עד שגם פוסקי ההלכה וגם מדענים עכשוויים מסכימים פה אחד שמן הראוי להפריד אותו לממלכה נפרדת משלו, "ממלכת הפטריות", במרחק בטוח מאלו של החיות והצמחים. על גופי הרבייה שלו, שצורתם משונה ומרקמם בשרי, יהודים עד היום מתבקשים לברך "שהכל נהיה בדברו", ברכה השמורה בעיקר למזון מן החי, אף פעם לא כזה שמקורו באדמה.

אבל מה אנחנו באמת יודעים על צורת החיים הזאת? "מעט מאוד, וגם את מה שאנחנו יודעים קשה לנו לעכל", אומר ל"מוסף כלכליסט" מייקל פולאן, עיתונאי המזון המשפיע של "הניו יורק טיימס" ומחברם של שישה רבי־מכר, ובהם "דילמת השפע" ו"הבוטניקה של התאווה".

במסגרת תחקיר ממושך שערך ל"דילמת השפע" חקר פולאן במשך חודשים את עולם הפטריות ודיבר עם עשרות חוקרי פטריות, המכונים מיקולוגים, מרחבי ארצות הברית. "גם המומחים הגדולים ביותר לא יודעים מה גורם לתפטיר – מערכת הקורים התת־קרקעית של הפטריות – לבחור להצמיח פטריות על הקרקע, למה פטרייה אחת גדלה רק לצד עץ אחד ואחרת לצד עץ אחר, ולמה כמה מהן מייצרות רעלים קטלניים ואחרות טעמים וארומות מסחררים", הוא אומר. "בחלק מהמקרים אנחנו אפילו לא יודעים לנקוב בלוח הזמנים של ההתפתחות שלהן. פטריות יכולות לצוץ בטבע בתוך שלוש שנים או 30 שנה מהרגע שהנבג מצא לעצמו את העץ הנכון. במילים אחרות, אנחנו לא יודעים על פטריות את הדברים הבסיסיים ביותר".

תמונה?

מלכת המתים

כל כך קשה לנו להבין פטריות בגלל המבנה האנטומי שלהן, מסבירה המיקולוגית המוערכת ד"ר סגולה מוצפי ממכון המחקר הביוטכנולוגי מיג"ל שבגליל. "כשאתה לוקח ביד עגבנייה אתה מחזיק את הדבר עצמו. אבל אתה לא יכול לקטוף פטרייה ולחקור את המבנה שלה. הפטרייה עצמה היא רק הפרי של אורגניזם גדול ומורכב, ורשת הקורים שלה עדינה מכדי שאפשר יהיה לחלץ אותה מהאדמה בלי שתתפרק".

"ועוד בעיה היא שאת רוב פטריות הבר אי אפשר לביית וקשה מאוד לגדל, גם לצורכי מחקר וגם לגידול תעשייתי", אומר פולאן. "הן בוחרות את המצע ואת העצים המסוימים שבעזרתם יגדלו, והן בוחרות מתי לנבוט. לעתים קרובות מדובר בעצים עתיקים שאי אפשר להזיז ממקום למקום. וגם אם נטעת ביער מאות עצים מתאימים ופיזרת מיליארדי נבגים על האדמה, אין שום ערובה לכך שתקבל פטריות. לפחות לא בלוח הזמנים שלך".

כל מערכות התזונה, הגדילה, הרבייה וייצור האנרגיה של פטריות שונות לחלוטין מאלה של צמחים, ושונות לחלוטין מאלה של בעלי חיים. "אין להן כלורופיל, ולכן בשונה מצמחים הן לא משתמשות באנרגיית השמש", מסביר פולאן. "כמו בעלי חיים, הן מעכלות מזון, והן עושות את זה או מחומר אורגני מת או באמצעות התחברות לשורשים של צמחים חיים. שמפיניון, שיטאקי ופורטובלו, לדוגמה, צומחות על מצע צמחים שנבלו. אבל אופן האכילה שלהן שונה מזה של בעלי חיים, שכן הן מעכלות את המזון מחוץ לגופן: הפטריות מפרישות אנזימים שמפרקים את החומר האורגני לגורמיו, ואז סופגות את המולקולות".

"התכונה הזאת הופכת את הפטריות לגורם חשוב וחסר תחליף עבור כל מה שחי בעולם", כותב פולאן בספרו, "אם האדמה היא קיבתו של כדור הארץ, הפטריות הן מערכת העיכול. בלא יכולתן לפרק ולמחזר חומר אורגני האדמה מזמן היתה נחנקת. החומר המת היה נערם עד בלי סוף, מחזור הפחמן היה מפסיק להתקיים ולכל הדברים החיים לא היה מה לאכול. אנחנו מתמקדים במחקרינו בחיים ובצמיחה, אבל המוות והריקבון חשובים לא פחות בטבע, והפטריות הן השליטות הבלתי מעורערות של הממלכה הזאת. לכן, אגב, הן גם נפוצות מאוד בבתי קברות".

"אבל התעלומה הגדולה ביותר היא האנרגיות האדירות של הפטריות", אומר פולאן, "יש פטריות שמסוגלות לבקע אספלט, לזהור בחושך, לעכל בן לילה ערימה של פסולת פטרוכימית ולהפוך אותה לחומר אכיל ומזין.

קופרינוס אטמנטריוס יכולה בתוך כמה שעות להצמיח גופי פרי ואחר כך, ביום אחד, להתפרק לשלולית דיו שחורה. פטריות פסילוסיבה יכולות לשנות את מצב ההכרה של בני אדם. יש פטריות רעל שיכולות לחסל פיל; והפרדוקס הוא שכולן מכילות כמות זעירה של קלוריות, שזה סוג האנרגיה שחוקרים מודדים בדרך כלל.

כנראה הדרך שבה אנחנו מודדים אנרגיה אינה רלבנטית בהקשר הזה. קלוריות הן בבסיסן גלגול של אנרגיית שמש שנאגרה אצל הצמחים. לפטריות יש קשר דל לשמש. הן מציצות בלילה וקמלות באור היום. והאנרגיות שלהן הן מסדר גודל שונה לגמרי".

פטריית אמניטה מוסקריה. פרופ' ארתורו לרנר: "כמה דתות צמחו ממפגשים עם פטריות כאלה. ב'אליס בארץ הפלאות' היא זו שגרמה לאליס לראות את העולם מתכווץ ומתרחב. זה מה שהיא עושה במציאות"

האינטרנט שמתחת לאדמה

כשפולאן תיאר את חשיבותן המהותית של הפטריות לקיום החיים הוא לא הגזים. ייתכן שהוא אף הפחית מעט מערכן.

"קורי התפטיר של הפטריות הם לדעתי אחת ההמצאות הגדולות של הטבע", אומר ל"מוסף כלכליסט" פול סטמץ, מיקולוג שנחשב לערכאה העליונה בחקר הפטריות, ושבין היתר חתום על עשרות פטנטים לתרופות שהופקו מכימיקלים שמקורם בפטריות ושישה ספרים פורצי דרך בתחום. "התפטיר הוא התשתית הסבוכה שעליה יושבים כל הצמחים בעולם. ב־10 סמ"ק של אדמה אפשר למצוא 8 ק"מ של קורים כאלה. שטח של כף רגל אנושית מכסה כחצי מיליון ק"מ של קורים צפופים".

מה מתרחש בקורים האלה?

"בתחילת שנות התשעים עלה לראשונה הרעיון שרשת הקורים הזאת לא רק מעבירה מזון וכימיקלים, היא גם רשת תקשורת חכמה ולומדת.

כשמתבוננים אפילו בדגימות קטנות של הרשת הזאת, מזהים מיד תבנית מוכרת. כשמתפרסמים מדי פעם מיפויים גרפיים של שרתי האינטרנט, הם נראים בדיוק ככה. זה מסועף באופן בלתי נתפס, ואם ענף אחד נשבר הוא מוחלף במהירות בהצטלבות של צמתים אחרים. צמתים באזורים אסטרטגיים, שמהנדסי אינטרנט אולי יכנו נקודות חמות, הופכים עם הזמן לגדולים יותר, על חשבון מקומות שאין בהם פעילות.

"יש לקורים האלה יכולות חישה פרימיטיביות", ממשיך סטמץ, "וכל קור יכול להעביר אינפורמציה לכל הרשת.

כשכמות גדולה של אשפה אורגנית נזרקת באזור מסוים, אנחנו רואים שינוי בתמהיל הפטריות שצמחו גם באזורים אחרים לגמרי של הרשת. וכמו באינטרנט, אין 'שרת מרכזי'. כל קור הוא עצמאי, המידע שהוא אוסף יכול לעבור אל הרשת בכל נתיב. זאת מחשבה די מדהימה שהמודל הבסיסי של האינטרנט היה פה כל הזמן, מהימים הראשונים של כדור הארץ, ורק הסתתר באדמה. אגב, הרשת עצמה יכולה לגדול, פחות או יותר, עד אינסוף. לאחרונה נמצאה במישיגן פטרייה יחידה שהתפשטה על פני שטח של 9 קמ"ר מתחת לפני האדמה. מעריכים שהיא חיה שם כבר 2,000 שנה".

מתי הרשת מחליטה להוציא פטריות?

"זאת שאלת השאלות. לפעמים הסיבה היא סכנה לעתיד הרשת. אם, לדוגמה, היער שממנו הרשת ניזונה נשרף, התפטיר מפסיק לקבל סוכרים משורשי העצים, ואז הוא מנביט פטריות בקצוות הרחוקים של הרשת כדי שאלה יפיצו את נבגי הפטרייה ויאפשרו לגנים שלה להיחלץ ולמצוא מקום חדש. כך גם צץ המושג 'פטריות אחרי הגשם'. הגשם שוטף מהאדמה את הרקב האורגני ולמעשה לוקח לרשת את מקור התזונה שלה, והיא שולחת כוחות חילוץ עם נבגים שיחפשו בית חדש".

סרט האימה של החרקים

"חיפוש הבית החדש" של הפטריות הוא עוד דבר שמבדיל אותן מעולמות החי והצומח כאחד. ישנן פטריות שעוטות צבעים ודוגמאות מרהיבים, וכך מפיצות את נבגיהן כמו שפירות מפיצים את זרעיהן. אחרות מייצרות פרומונים, הורמוני מין נדיפים, שגורמים לבעלי חיים להשתוקק אליהן באופן כפייתי. מלקטים של פטריות הכמהין הלבנות הנדירות, לדוגמה, נעזרים לעתים בחזירות מיוחמות, שכן ריח הכמהין דומה לריחו של זכר האלפא החזירי האולטימטיבי.

אבל ישנן גם שיטות מתוחכמות ואכזריות בהרבה. לפני כמה שנים התגלה שנמלים מהזן המערב־אפריקאי Megaloponera foetens נוטות, פעם בשנה, לטפס מסיבה לא ברורה על עצים גבוהים, ואז לנעוץ את צבתותיהן בעוצמה בגזע ולמות בהמוניהן משלא הצליחו להשתחרר. זאת היתה הפעם הראשונה שבה תועדה התאבדות נמלים המונית בטבע ללא כל סיבה נראית לעין. במעקב מצולם שנערך אחרי הנמלים הללו – אפשר למצוא לא מעט סרטונים מזוויעים ביוטיוב – התבררה הסיבה להתאבדות ההמונית. הנמלים לא עשו זאת מרצונן. הן נשלחות אל מותן.

מתברר שנבגים זעירים של פטריית הטומנטלה שנישאים באוויר מצליחים לעתים לחדור לפיהן של נמלים, ושם פועלים באופן שמזכיר סרטי אימה גרועים במיוחד: הנבג מתיישב בראשה של הנמלה ושולח כימיקלים למוחה הזעיר. כמעט מיד לאחר מכן הנמלה מתחילה לטפס על העץ הראשון הנקרה בדרכה ונועצת בקליפתו את צבתותיה. רק אז היא מתחילה לנוע בפראות, כאילו התעוררה מחלום רע, מנסה להימלט עד שלא נותרת לה עוד אנרגיה ונופחת את נשמתה. כעבור שבועיים פורצת מראשה פטריית הטומנטלה.

 
על עצים בקמרון אפשר לראות מאות פטריות צומחות מתוך גופות נמלים קטנות. עבור הפטריות, ההשתלטות המוחית הזאת היא בסך הכל אמצעי התרבות: הן נעזרות ברגלי הנמלה כדי לטפס על העץ, והגובה הרב מסייע להן להפיץ את נבגיהן למרחק באמצעות הרוח, וכך למצוא בתים חדשים – ונמלים חדשות.

אצל פטריות אחרות בעולם נמצאו יכולות משוכללות אף יותר.

הפטרייה Ophiocordyceps unilateralis הנפוצה בתאילנד זכתה לכינוי "פטריית זומבי" בשל יכולתה להשתלט על מוחות הנמלים האוכלות אותה ולגרום להן לטפס על עלים ספציפיים הצומחים רק על אדמת יערות רטובה בזמנים מסוימים בשנה. הנמלים הנגועות צועדות אל העלים האלה בדרך ארוכה, שלרוב עולה על המרחק שהן צועדות בכל ימי חייהן, ומתות מרעב ועייפות כשהן מגיעות ליעד. הפטריות פורצות מגופן אחרי שבועיים של דגירה.

לאחרונה נמצאו ארבעה זנים חדשים של פטריית זומבי בג'ונגלים בברזיל. "הן חיות מרתקות, אולי הכי מרתקות שראיתי", אומר פרופ' דיוויד יוז מאוניברסיטת פנסילבניה, האיש שזיהה את התופעה וחקר אותה במשך שנתיים. "אנחנו מעריכים שהן מייצרות כימיקלים שדומים ל־LSD, אבל עדיין לא פגשנו סמים שמסוגלים לייצר התנהגות כל כך ספציפית, שתואמת אינטרסים כה מדויקים".

יוז טוען שנתקל גם בפטריות שמשתלטות על מוחות עכבישים, כינים וזבובים. "אין פה צירוף מקרים, ברירה טבעית או תוצאות לוואי של תהליך אחר. החרקים האלה נשלחים נגד רצונם למקום האחרון שהם צריכים להיות בו, שהוא גם המקום היחיד שמתאים לצמיחת הפטריות הללו. כשהעברנו נמלים נגועות לעלים אחרים, הפטריות פשוט לא נבטו".

את ההיגיון שמאחורי ייצור חומרי הזיה נגד טורפים עוד אפשר להבין, אבל למה החומרים הללו גורמים לשינוי מצבי תודעה אצל בני אדם?

"אנחנו לא שונים מחיות אחרות, מלבד העובדה שמוחותינו מורכבים יותר, ולכן גם ההשפעות של פטריות ההזיה לובשות צורות מורכבות יותר", אומר הפסיכיאטר ד"ר ארתורו לרנר, שחוקר זה 20 שנה השפעות של סמי הזיה. "דרך אגב, בכמויות קטנות ובפיקוח יש לזה גם יתרונות. עוד ועוד חוקרים בוחנים את הסברה שכמה דתות, וכמה מהיצירות הספרותיות והפילוסופיות הגדולות של האנושות, צמחו ממפגשים עם פטריות כאלה. הנביא שבלע אותו לווייתן, אנשים שעולים בסערה השמימה, אלה דיבורים שאתה שומע מאנשים שהתנסו בפטריות. את הפטרייה אמניטה מוסקריה למשל הרבה אנשים מזהים מהאיורים בספר 'אליס בארץ הפלאות'. שינויי הממדים שמתוארים בספר הם בדיוק הדיווחים שאנחנו מקבלים ממי שלקח מעט מהפטרייה הזאת. מובן שלא הייתי ממליץ לאף אחד להתקרב אליהן", הוא אומר.

איך הומצאה האנטיביוטיקה

ליכולתן של הפטריות לייצר רעלים חזקים יש גם היבט חיובי: כמה מהרעלים האלה הם הנשק היעיל ביותר עלי אדמות נגד אויבים משותפים שלנו. חיידקים למשל. "משפחות האנטיביוטיקה הטובות ביותר שיש לנו כיום, מקורן בפטריות", אומר סטמץ.

אף על פי שידוע שזה אלפי שנים נעשה שימוש רפואי בפטריות, המדע המודרני גילה את הנושא רק במחצית השנייה של המאה ה־20. "המחקר הרציני התחיל כשחוקרים מצאו כמה כפרים ביפן שהתושבים שלהם לא חלו בסרטן מעולם, ושמה שאפיין אותם היה התפריט עמוס הפטריות שלהם", אומר סטמץ. "לכמה רגעים הנושא היה בראש סדר היום ומשום מה נזנח. יכול להיות שזה משום שפטריות הן פתרון זול מדי".

סטמץ מספר שמתוך 160 אלף זני פטריות, שגופן מכיל תרכובות כימיות מתוחכמות, המדע הצליח לפענח ולשחזר תרכובות מכ־20 זנים בלבד, "ומאלה הומצאו כמה מהתרופות הכי חשובות המוכרות לאדם", הוא אומר.

"יש סיבה טובה ללמה פטריות מייצרות תרופות. תראה איפה הן חיות", אומרת אלינוער שביט, לשעבר נשיאת האגודה המיקולוגית של ניו יורק. "הן תמיד גדלות במקומות הגרועים ביותר, בטחב, בחום, באזורים שהם בית חרושת לחיידקים ווירוסים. רוב הצמחים חסרי ישע מול מזיקים כאלה, אבל הפטריות מחזירות מלחמה. התרופה הנמכרת בעולם, ליפיטור, שהיא אחד הפתרונות היחידים שיש לנו נגד כולסטרול וסוכרת, התגלתה בפטרייה סינית אדומה. פטריות אנוקי ושיטאקי הן חלק מסל התרופות שמקבלים חולי סרטן ביפן".

אבל סטמץ טוען שמגוון התרופות האדיר הזה הולך ומצטמצם במקום לצמוח. הסיבה לכך היא חיסול יערות עתיקים ברחבי העולם, ובמיוחד ביערות האמזונס. "לצד העצים וצורות החיים שגדלות סביבם, אנחנו הורגים גם את הפטריות. המבחר שלהן הולך ופוחת בהתמדה, וזה מטריד אותי מסיבות אינטרסנטיות לחלוטין. קיבלנו עם העולם הזה מתנה מדהימה – מעבדה עצומה של יצרני תרופות שמיליוני שנות אבולוציה, או אלוהים, תקרא לזה איך שאתה רוצה, הכינו לשימושנו. מהפניצילין ועד תרופות למחלות כמו סרטן, איידס, שפעת ופגעי ההזדקנות.

המצרים הקדמונים ידעו משהו כשקראו לפטריות 'אל־מוות'. היתה שם תרופה לכל מחלה שהיתה לאנושות עד למאות השנים האחרונות, וכנראה גם לרוב המחלות שעוד יגיעו. ואנחנו מחסלים את המעבדה הזאת באופן סדרתי על ידי כך שאנחנו מחסלים את היערות שמזינים אותן. דורות על דורות יבכו על זה, וזה בלתי הפיך".

סטמץ מספר על פטרייה בשם פומיטופיסיס הגדלה אך ורק ביערות עתיקים. היא התגלתה בשנת 65 לספירה כטיפול יעיל בשחפת, וגדלה היום רק בחמישה מקומות בארצות הברית. באירופה היא נכחדה כליל.

"יצאנו עם צוות מומחים עשרות פעמים ליערות בניסיון למצוא עוד כמה כאלה. אחרי מאמץ רב השגנו דגימה אחת, שהצלחנו לגדל בהצלחה בתרבית. מי יודע כמה אנשים היא עוד תציל בעתיד".

בשנה שעברה הצטרף סטמץ לתוכנית השימור הביולוגית של משרד ההגנה האמריקאי וסייע באיתור ושימור 300 זני פטריות נדירות. "בשלושה מהם מצאנו הגנות טבעיות נגד וירוסים של אבעבועות. ד"ר ארל קרן, כנראה המומחה הכי גדול בעולם לאבעבועות שחורות שעובד במשרד ההגנה האמריקאי, לא האמין למראה עיניו. כל מה שהמעבדות היקרות הפיקו ב־40 השנים האחרונות הפטריות האלה עושות לבד. עכשיו התחלנו למצוא פטריות עם חומר פעיל מאוד נגד שפעת, ומתחילה להיווצר ההסכמה, גם בממשל האמריקאי, ששימור היערות העתיקים הוא כבר אינטרס של ביטחון לאומי".

עוד דבר שהתגלה בשנים האחרונות הוא שאפשר לעשות שימוש בפטריות, באופן מכוון, לניקוי וטיהור אזורים מזוהמים.

"בניסוי שעשינו אספנו ארבע ערימות של דיזל ופסולת נפל", סיפר סטמץ בהרצאה שהעביר בכנס TED. "ערימה אחת היתה ערימת הביקורת שלנו, בשתי הערימות האחרות שמנו חומרים כימיים וביולוגיים המפרקים אשפה, ועל האחרונה פיזרנו נבגי פטרייה. כשחזרנו חודשיים לאחר מכן גילינו שלוש ערימות כהות ומסריחות ואחת בהירה, עמוסה במאות קילוגרמים של פטריות אויסטר.

"חלק מהחומרים הרעילים הפכו כבר לחומרים אורגניים. וקרה עוד דבר: הפטריות משכו חרקים, שהשריצו ביצים וזחלים, ואז באו הציפורים – וכל הערימה הזאת הפכה לתל ירוק מלא חיים.

כשניסינו לעשות אותו הדבר בנחלים מזוהמים גילינו הפחתה משמעותית בכמות הרעלים.

זה בדיוק מסוג הדברים שצריך להמשיך לחקור. ייתכן שכל בעיות הזיהום שלנו יכולות להיפתר באמצעות שימוש בפטריות הנכונות".

איפה המוח?

אם הפטריות הן אורגניזם מורכב וחכם כל כך, היכן האיבר שבו מתרכזים הנתונים ומתקבלות ההחלטות? במילים אחרות, איפה המוח? אני שואל את פרופ' טושיוקי נקאגאקי את השאלה הזאת, ולרגעים ארוכים יש שקט על הקו. "השאלה הזאת מזכירה לי את השאלה 'מי מנהל את העולם?'", הוא אומר. "ברצינות, האם אתה יכול לתת לי את הטלפון שלו?.

"לבני אדם יש נטייה לחפש את מערכת ההפעלה, איזשהו צומת מרכזי שהכל זורם אליו וממנו", הוא אומר. "זה כנראה משהו שמגיע מהגנטיקה שלנו, לחפש את המנהיג שמקבל את ההחלטות. אבל בעולם הביולוגיה והפיזיקה, ואני חושב שגם בתחומים רבים אחרים, דברים לא עובדים ככה. האם לטוקיו יש מוח מרכזי? לאינטרנט? ומה לגבי מושבות של נמלים וכוורות דבורים? ומי מנהל אלף הולכי רגל על מדרכה אחת בניו יורק? איפה מתקבלות שם ההחלטות?".

יש סיבה שטושיוקי בחר דווקא בדוגמאות הללו. בעשורים האחרונים נחקרות התנהגויותיהם המתואמות של עדרים, נחילי חרקים, להקות דגים והולכי רגל במדרכות עמוסות. כל הקבוצות הללו מפגינות התנהגות מתואמת, כמעט כשל אורגניזם חי אחד, אך בלא תיאום, כוונה או כללים. התופעה אף שימשה בסיס לתיאוריית "חוכמת ההמונים", שמסבירה איך ממוצע התשובות של פרטים רבים הוא לרוב מדויק ומעמיק מתשובתו של מומחה אחד.

ולפי התיאוריה הזאת, ומקבילותיה בטבע, אותה "חוכמת המונים" או "אינטליגנציה עדרית" היא בינה שאפשר לייחסה רק למבנה הרשת עצמה, לא לאף אחד מהמוחות והתודעות שמרכיבים אותה. אוסף האינסטינקטים של הדגים, שכל אחד מהם מנסה לברוח מהטורף באופן הכי יעיל לו עצמו, של האנשים במדרכות ניו יורק שרק מנסים להציץ מעבר לכתפו של ההולך מולם, ואפילו של אוהדי הכדורגל, שכל אחד מהם חוגג את הגול בדרכו, יוצרים יחד את מה שנראה ככוריאוגרפיה מתוזמרת, מדויקת ורבת־עוצמה.

"אחת ההערכות היא שאצל הפטרייה זה עובד באופן דומה", אומר טושיוקי, "מבחינה ביולוגית טהורה, כל קור מקבל בנפרד אותות כימיים מהסביבה בנוגע ללאן כדאי לו לנוע ומאיפה לברוח. סך האותות האלה יוצרים סוג של מערכת קבלת החלטות. כלומר, האינטליגנציה של הפטרייה היא הרשת. תוסיף לזה מיליוני שנות אבולוציה בתנאים הקשים ביותר כפול מאה ומשהו אלף זנים שונים, ותקבל משהו שהוא, באופן כללי, חייב להיות די חכם".

וזה ההסבר שלך לדברים המוזרים שקורים שם?

"זאת התחלה".

המאמר נכתב בכלכליסט על ידי אורן הוברמן באוגוסט 2011