הדרך החבויה – מאי 2020
מפי קריון באמצעות לי קרול

תרגום ועריכה: תמר גנישר

ברכות יקרים, אני קריון מהשרות המגנטי.

אין זה משנה באיזה אזור אתם נמצאים כאשר אתם קוראים דברים אלה, זהו הזמן בו אנחנו נפרדים ממה שהתרחש כאן במפגש, מסדרה של מסרים על מנת לנסות ולהעביר את החמלה והעובדות של דברים שאינם נראים באופן נורמלי או מובנים, המדברים על מקור בורא יוצר שהוא גדול יותר ממה שאי פעם סיפרו לכם אודותיו, על הפוטנציאלים והאפשרויות של גלקסיה הרבה יותר רחבה ממה שאי פעם חשבתם שנמצאת שם, על הרעיון שנראה 'מגלגל עיניים' ומעורר ויכוח אודות העובדה שאולי שקיימים שם אלה האוהבים אתכם ומכירים אתכם, שיתכן שאפילו היו להם את הזרעים של הדנ"א שלכם.

כל הדברים האלה שכיום הם כל כך תמהוניים, יהפכו ויהיו לידע מקובל וידוע לכולם תוך כמאה שנים. זוהי דרכם של הדברים, ואתם ראיתם זאת אפילו בקרב החברות שלכם. דברים שפעם חשבתם שהם משוגעים הם המדע שלכם כיום. דברים שפעם חשבתם שלא יקרו לעולם – מתרחשים, דברים שסיפרו לכם שלא יוכלו לקרות – מתרחשים.

זה חוד החנית של הפוטנציאלים כרגע, של דברים רבים שטרם הבשילו אולם שהם בדרכם…

סיפרנו לכם שזו עשויה להיות התחלתן של המצאות שחיכו עד שהדברים יתיישבו. יתכן וזוהי התחלתה של חשיבה חדשה. ישנם רבים כל כך שחזו נושאים לתקופה הזו, לא בהכרח ביולוגיים, הם חזו שיגיע משהו שיביא את האנושות להרס, ורבים הרגישו שמדובר בטרור או במלחמה, או בנפילת הבורסה שלא תוכל להתאושש – אולם שום דבר מזה לא קרה.

אין מודל בכלכלה עבור התאוששות מנגיף או ממגפה. ועם זאת ישנם כל אלה המספרים לכם כיצד זה יעבוד וכיצד זה לא יעבוד, וישנם כל המתנגדים, אולם לא קיים מודל עבור מה שמתרחש, המספר עד כמה מהר תהיה ההתאוששות ומה תעשה התודעה. אולם קיימים רצון ונכונות כה חזקים לצאת מזה ולהתחיל מחדש. ישנם אלה המשתוקקים להיות בקהל, לאחוז ידיים ולחבק את כולם מכיוון שהם לא יכלו לעשות זאת והם מתגעגעים לכך ומבינים עכשיו…

אולם יש עוד כל כך הרבה.

אין מודל התאוששות עבור הבורסה, אין מודל התאוששות עבור הכלכלה ממגפה, וזה יפתיע אתכם ויצור מודל אחר. אל תתנו לאלה שמנחשים ושאין להם כל מושג, לשלוח פחד ללבכם ולספר לכם שהמצב הזה יימשך זמן רב, או שלעולם לא תתאוששו ממנו ושיהיה שפל נוסף כמו שהיה בשנת 1929 (המשבר הכלכלי הגדול העולמי, ת.ג.) שיימשך אלפי שנים. הם באמת מושקעים במתן וזריעת פחד בכם, והתמורה שלהם, יקרים, היא שיותר ויותר אנשים יתכווננו לכך. כמה שהמצב יהיה מפחיד יותר, כך יותר אנשים יתכווננו לכך ותהיה להם הזדמנות למכור לכם דברים.

כך הם פני הדברים, וכך זה התנהל, אולם אפילו זה ימתן את עצמו, כאשר יגיע יום בו יהיה על המדיה להסביר מדוע הם לא דיווחו על שאר הסיפור, מדוע הם לא העניקו תקווה ולא הראו חלק מן הדברים שתמיד התרחשו והיו מעלים חיוך על פניכם בזמנים בהם כולם בכו..

עדיין ישנם דברים שיגיעו, ישנן חדשות טובות בהמשך, שמחה, וישנה התאוששות בהמשך..

ברצוני לספר לכם משל בתקשור המסויים הזה, משל מסוג שונה מכפי שסיפרנו בעבר, וברצוני לכנות אותו 'המשל אודות הדרך החבויה'.

ועל מנת לעשות זאת כהלכה, ברצוני להזכיר לאמריקאים את ההיסטוריה של ארצם בתקופה מעמיקה ומשמעותית של גילוי ומצוקה. זו היתה תקופה של התנועה מערבה דרך היערות, דרך אדמות המרעה, דרך האפיקים והקניונים, על מנת לגלות את מה שהיה שם. חישבו על התקופה בה היבשת רק התגלתה, והיו אלה שיצאו מן המזרח והסתכנו, מבלי לדעת כלל מה הם עומדים לפגוש בדרך. היו מביניהם חוקרים ומגלים מפורסמים שנעו מערבה וגילו דברים שלא יאמנו, ועל מנת לעשות זאת היה עליהם ללכת דרך שיחים קוצניים ויערות, לפלס ולבתר את דרכם דרך הדברים ה'עבים וסמיכים' ביותר, רק על מנת להתקדם כמה קילומטרים ביום. וחלק מהם הלכו כך במשך שנים ומיפו את מה שהיה שם.

שניים מהם היו לואיס וקלארק (מהמשלחת היבשתית הראשונה שחצתה את צפון אמריקה, ממזרח היבשת אל חוף האוקיינוס השקט במערב, ובחזרה, ת.ג.) אם תתבוננו בהם, במה שהם כתבו, מה הם עשו וכמה זמן זה נמשך – זה היה מדהים.

אחד הדברים האהובים ביותר הוא התיעוד שלהם לגבי 'גרנד קניון'. ההיסטוריונים יספרו לכם שגם הספרדים עשו זאת, הגיעו לגרנד קניון וטענו שלא ניתן לחצות אותו ושבו על עקבותיהם [קריון מצחקק בהנאה..] אולם לואיס וקלארק הגיעו עד לאוקינוס השקט, וחזרו חזרה עם דיווחים.

במשך השנים היו יותר ויותר אנשים שיצאו לכיוון מערב בחפשם אחרי חיים טובים יותר מבלי לדעת במה הם עשויים להיתקל… סיפורים רבים סופרו, ספרים רבים נכתבו אודות מה שהיה עליהם לעבור בדרכם, כאשר נעו עם סוסים ועגלות. אנשים רבים אינם מודעים לכך שהם לא ישבו בעגלות. העגלות נשאו את כל הציוד והם עצמם צעדו ברגליהם לעבר החוף המערבי. רבים שבחרו ללדת ילדים, ידעו שאין להעניק לילד את שמו עד שהוא יגדל וישאר בחיים עד לגיל שלושה חודשים. אחוז המוות בלידות היה אחד לשלושה…

האם חשבתם על הסוגיות שהיו לחלוצים האלה רק מכיוון שהם רצו לתור את הארץ, לעבור בעגלה דרך יער ללא כל נתיב ברור ומסומן.. על מנת להגיע למקום שהם רצו להגיע אליו – המערב – היה עליהם למצוא דרך לעקוף דברים וללכת מסביבם, לקח להם זמן רב לעלות במעלה הגבעה ולרדת חזרה, ולחצות את הנהרות…

שימו עצמכם לרגע במקומם, העמידו פנים במשל הזה, שאתם אחד מהם, לא יכולתם לשרוד אלמלא הייתם מתאימים – גברים, נשים, ילדים. דמו אותם לרגע עוצרים לנוח במהלך היום ועומדים לאכול. ודמו אותם פוגשים עוברי דרך אחרים בדרך, שונים מהם. הם ידעו זאת מכיוון שהם נראו שונים, הם היו נקיים, לא היה עליהם בוץ, נראה היה כאילו זה עתה התרחצו – ולא היו דברים כאלה בקרב האנשים שנעו מערבה – לעיתים נדירות הם התרחצו וזה קרה כאשר הם חצו נהר בדרך. עוברי הדרך ההם נראו שונה, נקיים מכפי שהיה עליהם להיראות והם גם דיברו באופן מוזר.

חלק מהאנשים הבינו מהר שכנראה הם נתקלו במשהו קסום, חלק אמרו שאולי הם היו שייכים ליער ושסוף סוף הם זכו לראות חלק מישויות הטבע, וחלקם אמרו שיתכן והם מלאכיים.

הם דיברו איתם, ומיד התרחש משהו בקרב הקבוצה שחוותה את קשיי הדרך, ומיפתה את דרכם בזהירות רבה. היו רבים שכלל לא רצו לדבר עם עוברי הדרך השונים שפגשו בדרכם מכיוון שהם לא היו חלק מעולמם, והם המשיכו בדרכם. היו אחרים שנשארו לרגע והתחילו לשאול אותם מי הם היו באמת, ומדוע הם כה שונים, ומדוע הם נמצאים שם.

עוברי הדרך התחילו לדבר ולענות לשאלות, וסיפרו שהם מדריכים שידעו על האנשים האלה במשך כל הזמן, ושבעצם הם נעו איתם בדרך, מעט רחוקים מהם, וערכו למעשה מסע מקביל.

הפקחים מבין האנשים, אלה שמיפו את הדרך ותיקנו את העגלות, טענו שזה בלתי אפשרי מכיוון שלו הם היו קרובים ובמקביל אליהם, הם היו שומעים אותם ויודעים עליהם, מכיוון שקשה מאוד לעבור דרך היערות הרי שהם היו שומעים אותם שוברים את הענפים, ומריחים את המדורה שלהם…

הקבוצה המלאכית שתקה, עד שנשאלה שאלה נוספת.

התופעה של התקשורת מעניינת – הם לא הסבירו דבר אלא אם כן הם נשאלו קודם לכן.

שוב היו אלה שעזבו את השיחה, טענו שהיא מטופשת והמשיכו בדרכם כדי לשים לב לדבר שהם הגיעו למענו לשם, לעבור דרך המציאות הקשה הזו שהיתה להם, לחרוש דרכה על מנת להגיע למקום הבא.

ועדיין היו חלק מן האנשים שבחרו להישאר, ושאלו עוד שאלות, מדוע היה עליהם לפגוש בעוברי הדרך בעיתוי הזה, ומדוע הם הראו עצמם בפניהם. והם שפשוט זהרו והיו כה שונים, עמדו זקופים וענו להם שהזמנים שונים כעת ושהגיע הזמן שהם יראו וידעו אודות כמה דברים ששונים מכל מה שהם ראו לפני כן.

הם סיפרו להם שהם המדריכים ושאם הם יבחרו, ביכולתם להראות להם משהו, שהם יראו להם את נתיבם שלהם.

זה היה זמן של קבלת החלטות.

חלק מן האנשים הקשוחים עזבו, חלק נשארו והוזמנו ללכת עם המדריכים כברת דרך קצרה על מנת שיראו משהו שהם לא ידעו אודותיו.

ושוב, חלק פרשו וטענו שזה תעלול, שזה אינו אמיתי, ושהם היו בדרך זמן רב מדי והטבע מבצע בהם תעלולים כך שיגיעו לתהום ויפלו מצוק. היתה שם כל המיתולוגיה וכל מה שהם הוזהרו מפניו, וכל הפחדים מפני מה שקיים שם בלילה…

כך שחלק נשארו אולם חלק הסכימו ללכת, ושאלו עד כמה זה רחוק, ואלה שהדריכו אותם אמרו שזה אינו רחוק, זה יקח כשעתיים, והם הזמינו את האנשים ללכת איתם באומרם ששעתיים נחשבות למשהו קל עבורם… הם ביקשו להראות להם משהו שהם לא ראו לפני כן מעולם.

ומעטים הלכו עם המלאכיים, עם המדריכים שהם פגשו ושעדיין לא ידעו מי הם היו ומה הם היו. הם לא יכלו לפענח זאת, הם דיברו ופעלו באופן שונה, ונראו שונים, אולם הם הרגישו בטוחים איתם.

המדריכים הלכו לפניהם, האנשים שצעדו מאחוריהם הבחינו שלא היתה להם כל בעיה לעבור דרך היער הצפוף בעוד שלאנשים כן היה קשה לעבור דרכו. הם ראו שהמדריכים עברו בחלקים העבותים ביותר ביער כאילו שהיער הכיר אותם, הטה עצמו ויצר עבורם מעבר, ולפעמים היה נראה כאילו שהם עברו דרך עץ, והם ביקשו מהמדריכים שיסבירו להם על כך.

המדריכים עצרו לרגע ואמרו שזהו אחד מן הנושאים שהיה עליהם לדעת.

היער שהם עברו דרכו, הקושי שהם בחרו כנתיבם, הדברים ה'סמיכים' והקשים שהם עברו הם למעשה שותפים בפלנטה הזו.

לו הם היו יודעים שזה שותף ונוהגים בו כבשותף – כמו שהם נוהגים במישהו שהם מאוהבים בו – הרי שהיער היה זז מדרכם, מכיוון שהיער הוא חלק מהם. הוא יותר מאשר משהו יפה, זה יותר מאשר אמא אדמה – היער הזה הוא שותף המעניק להם את החמצן שלהם והם מעניקים לו את הפחמן הדו חמצני וזוהי מערכת יחסים סימביוטית שבלעדיה הם לא היו מתקיימים והיער לא היה מתקיים – זהו שותף לחיים!

היער הזה מאפשר להם לאכול ממנו, מספק להם מזון, וכאשר יכירו בכך הוא גם יאפשר להם לגדל דברים מחלציו. היער הוא שותף שלהם, הוא מאכיל אותם והם מאכילים אותו. היער מעניק להם מים טריים לשתיה.

גאיה, הפלנטה הזו, כדור הארץ הזה, הם שותפים שלהם לכל הדברים, מחיה, חמצן, מזון, אפילו לעצים לבניה ועבור העגלות שלהם, וכאשר הם שבים לאחר דור או שניים הם מגלים שהעצים גדלו שוב ויכולים לעשות זאת שוב עבור הדור הבא שלהם.

זהו שותף, ולכן ניתן היה לראות אותם עוברים ונעים דרכו בקלות רבה כל כך.

בני האדם היו נדהמים ומבולבלים, הם מעולם לא שמעו דברים כאלה. הם לא באמת הבינו זאת אולם הם הבינו את העיקרון של השותפות.

והם התקדמו בדרכם מרחק נוסף, ועוד קצת, עד שהגיעו לקרחת יער, זה היה נראה כך אולם זו לא היתה באמת קרחת יער. הלוואי ויכולתי לתאר לכם זאת, יקרים. כאשר המתיישבים מהמערב הגיעו לשם, כל אחד מהם חש נענוע בברכיים בעקבות מה שהם ראו שם. רובם אפילו נפלו, חלקם בכו בעקבות המראה. חלקם נגעו באדמה מכיוון שהם לא יכלו להאמין מה שהם ראו.

זו לא היתה קרחת יער, זו היתה דרך רחבה מאוד. כאשר הביטו שמאלה היא נמתחה לאחור רחוק ככל שיכלו לראות, יתכן שאפילו עד לחוף המזרחי, וכאשר הם הביטו לצד השני הדרך נמתחה עד לאוקינוס ממערב, נתיב נקי וברור ללא מהמורות, סלעים, עצים.

האנשים שאלו את עצמם מה זה, מי יצר זאת וכיצד יכלו להחמיץ זאת, והמדריכים עמדו זקופים והביטו בעיניהם, ומאחר ונשאלו שאלות השיבו לאנשים שהם עצמם יצרו זאת, אלא שזה הוסתר מפניהם במשך כל ימי חייהם.

האנשים שאלו כיצד זה היה יכול להיות ומהי המשמעות של כל זה, והמדריכים ביקשו מהם לשבת ולהקשיב למשהו שיתכן ויבינו אותו ויתכן שלא יבינו אותו.

הם סיפרו להם שקיימים רבדים של מציאות, והדרך שהם בחרו למסעם היתה מציאות של קושי, כך שבנתיבם תמיד היה קושי. למעשה הם חתמו על כך, ציפו לכך כאשר הם שכבו לישון בלילה והתעוררו למחרת, וידעו שיהיה עליהם לפלס שוב את דרכם מבעד לעצים, להתקדם רק למרחק של קילומטר או שניים ולנוח מכיוון שזה היה כה קשה, הבוץ היה נתפס בגלגלי העגלות והיה קשה להתקדם, וכך זה היה נמשך ונמשך. זו היתה מציאותם והיא יוצרה על ידם.

קיימים רבדים של מציאות והם ברכו את האנשים להגעתם למציאות האחרת. הם אמרו לבני האדם היקרים שזוהי דרכם, שזוהי מציאות אחרת, מטפורה לחיים, זו דרך שכבר נמצאת שם אולם היתה חבויה במשך כל הזמן, דרך ללא מעמסה ונטל, כך שיוכלו לנסוע בעגלות שלהם במקום לצעוד לצידן, יוכלו למצוא את הדברים שהם זקוקים להם, יוכלו לנסוע למרחק במהירות רבה יותר, בקלות ונינוחות, ללא פחד ומעמסה, ללא הקושי והדרמה, ללא המוות…

הם אמרו לאנשים שהדרך הזו תמיד היתה שלהם והנה היא כאן עבורם, שהם יכולים לעזוב אותה שם עבורם…

וגם אז היו אנשים שהחליטו לעזוב, לחזור חזרה ולהמשיך הלאה, וטענו שזה לא יתכן, שזה היה זיוף, שזה לא היה אמיתי, ולעומתם היו אחרים שאמרו שהם בוחרים בדרך הזו, ואלה שצעדו איתם במסע לא ראו אותם יותר מאז. הם חשבו שהם חזרו לביתם במזרח לאכול ארוחת צהרים [קריון מצחקק בהנאה..] כמו שהייתם נוהגים לעשות כיום בטיסה..

ספרו להם, במשל, שיום אחד הם יוכלו לטוס מניו יורק לאכול ארוחת ערב בלוס אנג'לס. וכפי שזה היה מדהים עבורם לשמוע זאת, יקרים, הרי שגם אתם מייצרים את הקושי בדרככם! זוהי מציאותכם מכיוון שכך לימדו אותה, זוהי המציאות של הוריכם, של אלה שלימדו אתכם מהו אמיתי ומהו אינו אמיתי, וזוהי שגרת החיים שלכם – דרמה, מוות, קושי, צרות.

החלק העצוב הוא שבני אדם רבים המתעוררים, מצפים לכך. והמציאות שאתם מצפים לה תגיע אליכם ממש בזמן על פי הזמנתכם. מכיוון שבני האדם הם עוצמתיים בציפיה שלהם ובשינוי מציאותם.

אתם יכולים לבחור את מציאותכם! אתם יכולים לבחור שלא תהיה דרמה בחייכם, לבחור לנוע ולנסוע מהר יותר ללא מעמסות, אינכם חייבים לעבור דרך היער שיילחם בכם. הפלנטה מאוהבת בכם וזה ישנה את תפישת חייכם, תחיו חיים ארוכים יותר.

עכשיו הוא הזמן שאתם מבינים את כל זאת, ויותר מכך…

כדור הארץ הזה הגיע לעצירה על מנת שתוכלו לשמוע זאת. וכאשר הוא יתחיל שוב, האם בכוונתכם ליצור עוד מציאות קשה, או האם בכוונתכם לעצור ולחשוב לרגע מה נכון?

נשמות עתיקות, האלוהיות בתוככם פעילה מאוד. אתם יכולים לשנות ממש עכשיו את המציאות של העבר ולנוע לעבר עתיד שלא ציפיתם לו. זה הזמן לכך!

זהו משל אודות דרך חסרה, נעלמת, מפתיעה ומדהימה לרבים ואמיתית לכולם. זוהי האמת!

יום אחד תראו שאפילו המדע יראה לכם שאתם יוצרים את מה שאתם חושבים עליו. כפי שתדמו את נתיבכם הוא יהפוך לנתיב האמיתי! ואז תבינו שהשקעתם זמן כה רב מחייכם בצפייה לדברים רעים שהגיעו אליכם ממש בזמן, על פי הזמנתכם…

אני קריון המאוהב באנושות, אני מעביר לכם אמת, חלק מן הדברים טרם התרחשו אולם הם יקרו, ואתם חווים כעת חלק מן הדברים.

קומו מהכסאות והספות שונים מכפי שהתיישבתם. הרהרו בדברים האלה, מכיוון שכולם אמיתיים.

וכך הוא הדבר.

** הארה **

ניתן להשתמש באהבה בחומרים המתומללים אותם אני מתרגמת – כהוויתם, כסיכום או כהרחבה – תוך ציון והפנייה של קישור למקור השלם והמלא, כפי שמופיע בדף זה.

© כל הזכויות שמורות לתמר גנישר