מיקודו של האל הוא.. בכם – פברואר 2019
מפי קריון באמצעות לי קרול
תרגום ועריכה: תמר גנישר
ברכות יקרים, אני הוא קריון מהשרות המגנטי.
זהו מקום מתוק, העמק של שבט הנוואחו.
המסר ניתן ביום שמכונה על פי תרבותכם ומנהגכם 'יום האהבה' (14 לפברואר 'יום וולנטיין', ת.ג.) והוא יהיה מסר של אהבה, כמו תמיד, אלא שהולם יותר ביום הזה.
יקרים, בבקשה אפשרו לי, עם ברכתם של האבות במקום הזה, לגלות לאזניהם של אלה שטרם שמעו זאת, דברים מעט שונים אודות ההוד, ההדר והתפארת של המקור הבורא והיוצר. כמעט כל אדם על הפלנטה – ללא קשר למערכת האמונה שלו – יודע אודות המקור הבורא והיוצר, והאמונה שהיקום כולו נוצר על ידי מקור אחד. אתם אינסופיים 'קטנים' בהשוואה ליקום. ועדיין, המקור הבורא היצירתי הוא אינסופי 'גדול'.
וכפי שאתם כבני אדם נוהגים לעיתים קרובות לייחס אישיות למקור הזה, הרי שהמקור הזה הוא אהבה. אהבה טהורה. שום דבר מעבר לאהבה…
הוא טהור כפי שאור יכול להיות, ללא כל חשכה, אהבה יפהפיה, נדיבה ומלאת חמלה.
עד כמה אהבה שתוכלו לדמיין עבור חבריכם, חיות המחמד שלכם, ילדכם – הרי שהאהבה הזו של המקור היא פי אלפי מונים, והיא ממוקדת, יקרים, בחלקים החיים של המקור הבורא והיוצר – כלומר, בכם…
יקרים, ישנם גם חיים אחרים בגלקסיה הזו, והמיקוד הוא גם בהם… המקור הבורא היוצר הוא המקור של הכל. ישנה אהבה המוטמעת בטוהר הזה, בכל דבר.
הסיבה שאני מתחיל כך, היא על מנת ליידע אתכם, שוב, שאתם יקרים, יצרתם את המעטה/צעיף הזה שדרכו אתם מתבוננים באהבה הזו.
בצד הזה של המעטה/צעיף, בהוויה האנושית הזו בה אנחנו נמצאים כעת, קיימת דואליות, ובה קיימים חיובי ושלילי, אור וחשכה מכל מיני דברים שנוצרו על ידי הטבע האנושי. וזה הולם, הוגן ונכון, מכיוון שזה מעניק לכם את הבחירה החופשית. אתם יכולים לראות את הדברים שהם יין ויאנג, חיובי ושלילי, ואתם מבצעים את הבחירה.
בצדו השני של המעטה/צעיף לא קיימת הדואליות. שם נמצא המקור הבורא היצירתי שהוא כה גדול עד שאינכם יכולים לדמיין זאת. ויהיו כאלו שיהנהנו בראשם ויסכימו שאין שם דואליות, כמובן, אולם האם אתם באמת מבינים זאת?
הדואליות קיימת רק כאן, ואתם נאבקים בה ללא הפסקה, עם אחוז נמוך מאד של אור,על מנת להשתפר, בבחירה חופשית. ועם זאת, ישנם כה רבים שלוקחים את הדואליות של כדור הארץ הקטן הזה, ומייחסים אותה לכל מה שאתם מאמינים שנמצא בצדו השני של המעטה/צעיף, וכך הפכתם את האל לחסר תפקוד בליבה.
לקחתם את מקור האהבה הטהור, ומעצם היותכם בני אדם המכירים רק את הטבע האנושי, חשבתם שהכל צריך להיות כמותכם – וכך הפכתם את האל לכועס, כזה שלא ניתן לרצות אותו כל הזמן, ושלמעשה אף מתעלל בילדים.
וזוהי מערכת האמונה שלכם אודות המקור הבורא היוצר היפהפה הזה.
לקחתם את עצמכם והדבקתם זאת לכל מה שהוא קדוש, וזה הוביל בהמשך ליצירת החטא. ואם תשאלו את אלה המאמינים בחטא, מהו, ותבקשו מהם להגדיר אותו, הם יאמרו שמדובר בכל דבר שמרגיז ומצער את האל… ואם קיים חטא, הרי שחייבת להיות גם סליחה…
יקרים, האהבה הטהורה ביותר, לחלוטין, אינה מסוגלת להיות נרגזת. לאל אין מוח אנושי, שיש בו הנאה וחוסר הנאה, שיפוט וחוסר שיפוט. אהבה טהורה היא אהבה טהורה, דבר אינו יכול לחדור אליה. זה כמו לקחת את האור הטהור ביותר שתוכלו לדמיין אי פעם, ולנסות להשליך עליו בוץ, ולחשוב שהבוץ יידבק לאור, ממש כפי שזה נדבק בכם.
ועדיין, ישנם מיליארדי אנשים על הפלנטה הזו, המשליכים בוץ על האל.
הסליחה יקרים, הפכה כמעט לתעשייה בעולם הרוחני…
חשבו לרגע, אם תיקחו ילדים ותרצו לבחון את הרצון החופשי שלהם – תשימו אותם במקום חשוך בו הם בקושי יכולים לראות, והם נתקלים בקירות ונתקלים אחד בשני, ובכל פעם שזה קורה – אתם מאשימים אותם, מכנים זאת חטא, ומענישים אותם.. אתם מוציאים אותם, מענישים אותם, ומחזירים אותם חזרה, וכל זאת מכיוון שהם לא יכלו לראות היטב ונתקלו בקירות וזה בזה…
זה בדיוק מה שמיליארדים, לא כולכם, טוענים שהאל עושה לכם.. ויקרים, זה יהיה חלק מהשינוי – התעוררות רוחנית של היגיון. האל אינו אנושי, זו אינה דרכו של האל.
ועדיין, החטא יצר תעשיה שלמה של הסליחה. ואם אינכם חושבים שזה כך אפילו בתחום הרוחני, התבוננו על ההיסטוריה שלכם:
באשר היינו באסיסי, איטליה, סיפרנו על פרנסיס. באותה התקופה, האפיפיור היה האדם הקדוש ביותר באיטליה, והוא מכר סליחות לחטאים – מעשה כה בלתי הולם.
פרנסיס ראה זאת, הוא היה טהור ומלא באהבת המקור הבורא היוצר, ולא היה מלא בחשיבות עצמית כמו האפיפיור..
למעשה, סיפורו של פרנסיס די מדהים, היום הוא מכונה פרנסיס הקדוש, בעוד שהוא אפילו לא היה כומר [צחוק של קריון…], אולם, כמו שאר המאסטרים על הפלנטה הזו, שהיו טהורים, אנשים נמשכו אליו בשל הטוהר והאהבה שלו, ואפילו שאר הכמרים בכנסיה נמשכו אליו בעקבות מה שהאמין בו, ובעקבות דבריו, פעולותיו ומעשיו בחייו, מה שהראה לאנשים שהוא יכול להיות…
פרנסיס שיחד את האפיפיור [ קריון צוחק..]. הוא היה זקוק לכסף עבורו, עבור בעלי החיים שלו, ביה"ח שלו. והאפיפיור נפגש אתו מכיוון שכמרים נהו אחריו בשל הטוהר שלו, והטוהר שלו הפך להיות מסוכן…
פרנסיס אמר לאפיפיור שאם הוא יתן לו את הכסף הנדרש, הוא מוכן להפסיק להיות כה 'מושך' בתנאי שהאפיפיור יפסיק למכור סליחות לחטאים.
זה היה ההסכם, ובכנסיה של פרנסיס מאסיסי קיים ציור המנציח את פגישתם של השניים, עם מגילה של רשימת הדרישות שפרנסיס הכין לאפיפיור, אולם כאשר תבקרו בכנסיה הזו, המדריכים בכנסיה לא יזהו בפניכם את הציור באופן הזה, אלא יספרו שזו הרשימה של חטאיו של פרנסיס [קריון צוחק..] בעוד שזה החוזה ששינה את אופיו של האפיפיור, והפך את הכנסיה לטהורה יותר…
הסליחה הפכה להיות תעשייה, ובדרכים מסוימות לתעשיה של פחד, מכיוון שאם לא זוכים לסליחה מהאל – מאותה אהבה טהורה – שעומד לשפוט אתכם, הרי שקיים הפחד בנוגע למה שעלול לקרות לנשמתכם.
יקרים, הדברים האלה אינם של האל, הם אינם יכולים להגיע מהמקור הטהור של האור והאהבה, שאינו תודעה של אדם. הם מגיעים מאדם לאדם, מהמערכות האנושיות. והדבר הבלתי הולם ביותר שקיים כיום על הפלנטה, הוא הפחד מהמקור של האור, בעוד שהמקור הזה רוצה רק לאהוב אתכם.
אהבה היא המסר של היום.
ברצוני לדבר לא אודות סליחה רוחנית, אלא על הסליחה שבין אדם לחברו, לדבר על משמעותה בדרך שלא שמעתם בעבר.
ברצוני כי תנוחו בזרועותיו של האל, תהא המשמעות של זה אשר תהא עבורכם, רק לרגע, וראו את האור הטהור היקר הזה, בעודי מספר לכם סיפור, סיפור הגיוני המגדיר את המאפיינים והתכונות של מוחכם, על מנת שתבינו מה אתם עושים כשאתם מתחילים לסלוח. זה מגיע היישר מן האור כעת. ברצוני להראות לכם זאת –
פעם, כאשר כל אחד מכם היה ילד, היה רגע מסוים בו באתם במגע עם משהו חם מאוד, ונכוויתם בכף היד, בזרוע או ברגל. זה קורה לכל ילד, מכיוון שלמרות אזהרותיהם של הוריו בנוגע לחום, מגיע הזמן בו אתם בוחנים אותו בעצמכם.
וברגע הזה, יקרים, בו כף היד או האצבע מקבלות כוויה, כילד, אפילו לפני שאתם מסוגלים לדבר, המקרה הזה נחרת בנוירונים במוח, בסינפסות של המקום והצרור בו נשמרים הזיכרונות. זכרון הכוויה של כף ידכם נשאר שם למשך כל ימי חייכם. זה נשאר שם באופן קבוע ותמידי.
היה נחמד לו יכולתם לבטל או למחוק זאת, אולם אינכם יכולים לעשות זאת. המוח שלכם אינו כמו המחשבים שיש לכם כיום, ולא קיים בו הכפתור של 'מחק'. זה נשאר שם. כעת, במקרה של כוויה בכף היד, מדובר בהישרדות והזכרון נשאר שם מכיוון שעליו להישאר שם על מנת שלא תשכחו זאת.
כך המוח פועל, אולם זה קורה גם עם משהו נוסף.
יקרים, זה קורה כך גם עם בגידה, חוסר אדיבות, חוויה של טראומה, זה קורה עם הורים המתעללים בילדיהם. כל זה חרות במוח, וכאשר אתם חווים את הדברים האלה כאנשים בוגרים, זה חורת את עצמו באותו המקום בו קיים הזכרון של הכוויה של כף היד.
וזה נשאר במקומות האלה ואינכם יכולים לבטל זאת.
מוקדם יותר עשיתם תרגיל של סליחה, בו יתכן ורשמתם חלק מן הדברים האלה, ויתכן שזה היה קשה לכם אפילו לרשום אותם, מכיוון שאלה הם הדברים שאותם אתם רוצים לשכוח.
ההיזכרות בהם מעלה שוב את כל אותן הרגשות, וזה ממש כמו לעבור שוב את הכוויה בכף היד. וכל ההרגשות האלו מגיעות לראשכם ויש דמעות, חוסר נוחות וצער.
ולכן רובכם מתרחקים מהדברים האלה, אולם הם קיימים בכולכם ברמה כזו או אחרת. ולאחר שרשמתם אותם – וזה היה קשה – שרפתם אותם בטקס משמעותי המצהיר עבורכם שהם נעלמו ואינם עוד.
אולם לפני רגע סיפרתי לכם שהם אינם נעלמים…
הטקס אומר למוח שלכם שהם נעלמו.
אספר לכם ולכל מי שקורא זאת, מה עשיתם היום, ואזכיר לכם משלים מן העבר בו התייחסתי לאופן בו אשה למוריאנית היתה נוהגת – היא היתה מבעירה את העלה עליו חרתה את הדברים האלה בתוך האש של הר הגעש. זה היה הדבר ההולם לעשותו, כפי שעשיתם היום.
אתן לכם חיזיון, כיצד לקחת משהו מהמוח שהוא אתכם לנצח עד לנשימתכם האחרונה, כמו הכוויה בכף היד, ולהתמיר אותו.
אלה שעשו את התרגיל – אין זה משנה מה רשמתם על אותה פיסת ניר, ועבור אלה שלא עשו את התרגיל – אין זה משנה מה תוכלו לחשוב עליו, בין אם זו בגידה או משהו המטריד את שנתכם בלילה או שאינו מאפשר לכם לישון, משהו שאינכם יכולים לשכוח אותו מכיוון שזה היה כה נוראי עבורכם, לא נוח וכה עצוב.
זה יכול להיות כל דבר, אפילו זיכרון בו אתם מבקשים סליחה מעצמכם על שאתם ממשיכים להעלות אותו, מכים את עצמכם בשוט קטן, וזה עדיין שם…
ברצוני שתאחזו בחזיון הזה ובמה עשוי באמת להתרחש במוחכם,
זה קשור לעוצמתן של החמלה והאהבה.
בתסריטים של יין ויאנג, שחור ולבן, מכל הדברים שבני אדם יכולים לעשות, אחד הדברים היפים ביותר הוא הדבר הבא:
קיימת בתוככם פיסה רב מימדית מהמקור הבורא היוצר, והיא מעבר לכל מה שאדם יכול לעשות בעצמו. זהו 'העצמי הגבוה' שלכם, זו נשמתכם, שבאופן מטפורי רגל אחת שלה נמצאת כאן ורגל שניה בצדו השני של המעטה/צעיף. זוהי התעלה, הגשר שאתם מנסים להגיע אליו כל הזמן.
וכאן תוכלו להשתמש בזה, מכיוון ש'העצמי הגבוה' הזה הוא גם כמו מגע ישיר, תעלה, או תיל ישירים, המקשרים לאור ולאהבה הטהורים ביותר שאי פעם תוכלו לדמיין.
הבה נראה אם תוכלו לדמיין זאת כפי שעשיתם מוקדם יותר עם האש, לדמיין את האור הבוהק הטהור, כמו אש צורבת אלא שזו אינה אש הרסנית, זה חיבור המכתר ומקיף בחמלה את הזיכרון.
ראו כיצד מגיע המוח החדש מהצד השני של המעטה/צעיף, מעין קליפה, שלמרות שאינכם יכולים למחוק את הזכרון באופן ביולוגי. הנה מגיעה הקליפה היפהפיה הזו של חמלה, והיא כל כך יפה ואוהבת, והיא מקיפה את הזיכרון הזה, את הדבר שאתם רוצים שהוא יעלם.
אתם רוצים לסלוח לאדם הזה, או לאנשים האלה, או לעצמכם.
הקליפה המכתרת הזו של אור רב ממדי, והיא מכתרת וסולחת. והיא מקיפה את הזיכרון הזה הנמצא במוחכם, כך שבכל פעם שאתם חוזרים לשם, הוא מכוסה בסליחה, חמלה ואהבה. ואינכם צריכים יותר לחזור שוב למקום הכואב הזה.
זה יהיה כה שלם, עד שלא תוכלו לגעת בזה יותר. גם אם תגיעו לשם עם סט שלם של כלים. למעשה, במקום לחסל את זה, בצעתם המרה. כיסיתם אותו באהבה.
זה חייב להתקבל על דעתכם
החיזיון הזה הוא מדויק יותר מכפי שאתם יודעים. הוא אמנם קשור לתודעה מורכבת, יקרים, כך שהסברנו זאת באופן פשוט יותר על מנת שתוכלו לדמות זאת, להבין זאת, ולפעול על פי זה. .
ישנם אלה שיאמרו לכם שהדברים שרשמתם על פיסת הנייר, הם לנצח.
ואני כאן כדי לומר שהם צודקים. אולם האופן בו תתייחסו אליהם וכיצד הם יעבדו עם התודעה שלכם בחייכם, מרגע זה ואילך – אלה אינם לנצח ויכולים לעבור המרה.
פסיכולוגים עבדו על הדברים האלה במשך עשרות בשנים.
ואני מציג זאת שוב – זה משהו תמידי.
בעולם ליניארי ישנם כל כך הרבה דברים שאתם עושים שוב ושוב, מכיוון שאתם חושבים שככל שתעשו אותם יותר, כך זה טוב יותר!
אולם בעולם רב מימדי, מהרגע שאתם מתחילים – זה לנצח. וזה שונה לגמרי.
יהיו אלה שיספרו לכם כמה פעמים יהיה עליכם לספור את החרוזים כדי לגרום למשהו להתרחש, וכמה פעמים יהיה עליכם לחזור על משפט בטרם האל ישמע אתכם.
האל מכיר אתכם כל כך טוב, כך שאם פשוט תביטו פעם אחת בעיניו של הבורא – הכל ייעלם.. אתם עוצמתיים עד כדי כך עם עצמכם!
כך שברצוני שתדמיינו פעם נוספת את פיסת הנייר הנשרפת שעבדתם אתה היום, וראו את הנייר בוער באש ונעלם, והרגישו גם את החיבור לצדו השני של המעטה/צעיף שנכנס ומכסה את הדברים האלה, את הזכרון, ואין זה משנה אם הייתם צריכים לסלוח לעצמכם או לאחרים..
מישהי מהקוראים צריכה לקרוא את הדברים הבאים, מכיוון שהיא חוותה מוות של ילד. וזה משהו משמעותי ועמוק לאמא, מכיוון שזה כה כואב ומצער, והיא לא תשכח זאת לעולם. כאשר תעשי את התהליך, ותוסיפי את החמלה, יתחילו להיות לך תגליות רבות, שנשמתו של הילד עדיין נמצאת כאן, מחייכת ומודה לך, אמא.. היא רצתה רק אהבה…..
האדם שאתם סולחים לו על הפלנטה יכול להיות שהוא בחיים או שכבר אינו בחיים, הוא עשה כמיטב יכולתו בעולם הזה של יין ויאנג, וזה לא היה מספיק טוב עבורכם וחרת משהו במוחכם.
כסו אותו היום עם החמלה הזו מן המקור והאור, כך שלא תוכלו לחזור לזה יותר..
ולפתע, תתחילו לנשום בקלות רבה יותר, כאילו הפלתם כרגע מזוודה גדולה של עופרת… ואתם חופשיים, יכולים ממש לצוף כעת, אינכם צריכים לשאת זאת יותר, להסתובב עם זה, ולסחוב זאת כמו עוגן, מכיוון שכיסיתם זאת בחמלה, וזה הדבר הטוב ביותר, יקרים, על מנת להיות אדם מאוזן.
אינכם יכולים להמשיך ולשאת את הדברים האלה ולכנות את עצמכם בני אדם מאוזנים, מכיוון שאינכם מאוזנים, אתם תמיד סוחבים אתכם משהו…
כך זה נעשה.
וזה לא אמור להפתיע אתכם ביום הזה של וולנטיין, שאני מדבר ומספר לכם פעם נוספת על האהבה המדהימה שלא תאומן, הקיימת עבורכם בצדו השני של המעטה/צעיף.
לא קיים שם כעס, לא פחד, האל אינו חושב כמו בן-אדם..
האל, המקור הבורא היוצר ה'חושב' – אם תוכלו לייחס לו בכלל מחשבה – הוא אל המקרין, מניע ומרעיף עליכם אור, אהבה וחמלה, כמיטב יכולתו, מבעד למקום חשוך ועמום, שאתם יוצרים אט אט יותר אור מבפנים.
לכן אנחנו כל כך מתרגשים לגבי השינוי. מכיוון שיגיע זמן בו העמימות הזו תיעלם, והמעטה/צעיף יהפוך לדק יותר.
זכרו את דברי: יגיע יום בהיסטוריה האנושית, בו תביטו לאחור ותראו את כל הדברים שהזכרתי אודות הקרנת האדם על האל, וזה יהיה כמו סיפור ילדים, ואתם תדעו את האמת: אלוהים הוא אהבה
וכך הוא הדבר.
הערה:
את התקשור חתמה שירה של קטע קצר שהושר לראשונה בתקשור של קריון שנמסר במקום אחר, כמה חודשים לפני כן:
"..אני בא/ה מאהבה, אני חי/ה באהבה, אני שב/ה אל האהבה, אני אהבה…"
** הארה **
ניתן להשתמש באהבה בחומרים המתומללים אותם אני מתרגמת – כהוויתם, כסיכום או כהרחבה – תוך ציון והפנייה של קישור למקור השלם והמלא, כפי שמופיע בדף זה.
© כל הזכויות שמורות לתמר גנישר