המשל אודות המלאכית 'סגול' – ספטמבר 2018
מפי קריון באמצעות לי קרול

תרגום ועריכה: תמר גנישר

ברכות יקרים, אני הוא קריון מהשרות המגנטי.

היום אספר לכם משל, שאם תבחרו להתבונן פנימה, תהיה לו משמעות עמוקה יותר עבורכם.

המשל הזה הוא אודות מלאכית ששמה 'סגול'..שהיתה ידועה כמלאכית מרפאת.

היא היתה יפהפיה, באמת היתה מלאכית מצידו השני של המעטה/צעיף, והאנרגיה שלה היתה כה אדירה עד שבקושי היה ניתן להביט בה.. פניה זרחו כמו השמש.

במשל הזה 'סגול' עתידה לפגוש כמה בני אדם, מכיוון שבסיפור הזה בני האדם יכלו לבקר מלאכים, שהיו עוזרים להם למצוא את הרפוי לו השתוקקו כל כך. הם היו שותים מי הריפוי, ותפקידה של 'סגול' היה להדריך ולהוביל אותם אל המים האלה.

יקרים, קיימים סוגי ריפוי כה רבים – ריפוי הלב, ריפוי הנשמה, ריפוי הגוף.

כה רבים משתוקקים לשלום, וקיים ריפוי של התודעה, ריפוי של הפחד.

בני האדם היו מחכים מעבר לדלת, ו'סגול' היתה מזמינה אחד מהם בכל פעם, ומובילה אותו למי הריפוי שהוא כה ביקש להגיע אליהם..

זה היה יפהפה, הטוב ביותר.. נסים היו אפשריים..

בתרבויות רבות קיים הביטוי, שאפשר להוביל סוס אל המים, אולם אי אפשר להכריח אותו לשתות אותם.

ואולם זה דבר הרבה יותר קשה לבן אדם, מאשר לסוס.

לבני אדם יש אינטלקט, תפישות, היסטוריה.

המלאכית הנפלאה הזו, 'סגול', ניגשת לדלת ומזמינה את האדם הראשון, שמאוד נרגש לפגוש במלאכית. 'סגול' מאוד גאה, מובילה אותו היישר למקום של מי הריפוי, עוצרת ומצביעה עליהם. האדם פוקח את עיניו, מוכן לריפוי, ושואל את 'סגול' מתי הם יגיעו למים..

היא משיבה ואומרת שאלה הם המים, אולם האדם טוען שזה אינו המקום הנכון ושאלה אינם מי הריפוי,

'סגול' אומרת לאדם באופן עדין שאלה הם אכן מי הריפוי..

האדם המתוסכל אומר לה שהוא יודע היכן הריפוי הזה חייב להתרחש, שהיה לו חזון כיצד זה אמור להתרחש, וגם אנשים סיפרו לו כיצד זה אמור להיות, עם צבעים, עם אורות…ושאמורה להיות שם בריכה שעליו להיכנס אליה, עם בגדים מסוימים..

בסופו של דבר הריפוי אינו מתקיים, והאדם נעלם.

מלאכים מבינים שלבני האדם ישנה בחירה חופשית, ומכיוון שלא ניתן לתת לאנושות בחירה חופשית ולאחר לשפוט את בני האדם על בחירתם – הרי ש'סגול' מגיבה כפי שכל מלאך אחר היה מגיב, מקבלת את החלטתו של האדם ואינה שופטת אותו..

והיא חוזרת לדלת, על מנת להזמין את האדם השני..

האדם השני נרגש לקראת הגעתו למי הריפוי עם מלאכית גדולה.

'סגול' מוליכה אותו למים, ושואלת אותו האם הוא מרגיש נוח במקום הזה, והאדם עונה שמאוד נוח לו שם, מכיוון ש'סגול', בהיותה מלאכית, יודעת היכן המקום ובחרה אותו בהתאם..

'סגול' מצביעה על המים, והאדם אומר שלא יתכן שזהו המקום הנכון..

ו'סגול' שואלת את האדם האם הוא ציפה לצבע מסוים, והאדם אומר לה שהוא ציפה לצבע שהוא יודע שמחולל ריפוי, שהוא למד על כך מכל אותם האנשים הרוחניים..

וגם האדם המתוסכל הזה נעלם..

'סגול' אינה מותחת ביקורת על האדם השני – כך נוהגים מלאכים בבני אדם עם בחירה חופשית – והיא הולכת להביא את האדם השלישי.

גם האדם השלישי נרגש ושמח להגיע למים, מכיוון שהוא עתיד לעבור ריפוי גדול.

כאשר הם מגיעים למים, 'סגול' שואלת אותו האם הכל בסדר, והאדם אומר שהמקום מושלם, צבעם של המים יפהפה, אולם הוא תוהה היכן הגביע..

'סגול' אומרת לו שהוא אינו זקוק לגביע, ומבקשת ממנו להתיז את המים על גופו ולהרגיש את הריפוי שנועד עבורו ושנושא את שמו..

והאדם מתעקש שחייב להיות גביע מסוים שהוא יודע כיצד הוא נראה. הוא קרא, חקר, וחלם אודותיו..

וש'סגול' אינה יכולה לעזוב אותו שם סתם כך, מבלי להגיש לו את הגביע הזה..

והאדם אפילו מתחיל להביע ספקות אם 'סגול' היא בכלל מלאכית אמיתית מכיוון שהיא אינה יודעת כלל אודות אותו גביע…

גם האדם הזה נעלם. ל'סגול' אין כל ביקורת כלפיו – הרי כך נוהגים כל המלאכים..

מה שבני האדם האלה אינם יכולים לראות הוא, שממש באותו הזמן אלפי מלאכים אחרים מוליכים אלפי בני אדם אחרים אל המים, והם עוברים שם ריפוי.

אף אדם אינו רשאי לראות אדם אחר שעובר ריפוי. זה משהו שעליו להיות מובן ונתפש באופן אישי על ידי כל אדם ואדם.

'סגול' חוזרת לדלת על מנת להזמין את האדם הרביעי, שגם הוא נרגש לקראת הריפוי הצפוי לו, ביחד עם 'סגול' המלאכית היפהפיה, שמובילה אותו למים.

היא שואת את האדם האם הם נמצאים במקום הנכון, והאדם משיב בחיוב. גם הצבע נאה בעיניו.. 'סגול' מבררת איתו אם הוא מוכן להתיז עליו את המים, להרגיש את הריפוי, ושהאם הוא יודע שהוא אינו זקוק לגביע כלשהו..

האדם מרוצה, 'סגול' נעמדת מאחוריו ומבקשת ממנו לשתות מן המים ולעבור את הריפוי, להתיז את המים על עצמו ולראות מה הוא מסוגל לעשות..

האדם פונה ל'סגול' ואומר לה שהכל טוב ויפה, אלא שהוא אינו מעוניין לעשות זאת עכשיו..

וכאשר 'סגול' מנסה לברר אתו מדוע אינו רוצה, מכיוון שהוא הרי כבר נמצא ליד המים – האדם עונה לה שהיה עליה לדעת טוב יותר, ומכיוון שהיא מלאכית, הוא חשב שהיא תוביל אותו לשם בזמן הנכון… בזמן שהמרידיאנים של הגוף נערכים עם יופיטר, במימד השמיני, עם זית [ קריון צוחק..] – זה הזמן שהוא יכול לעבור את הריפוי.

והאדם טוען שהוא אפילו אינו רואה את הזית…

וגם הוא נעלם..

ושוב, כפי שמלאכים נוהגים, המלאכית אינה שופטת אותו, וניגשת להביא את האדם החמישי.

התרחיש זהה, האדם חשב שהוא יעבור ריפוי – המקום בסדר, הצבע בסדר, הוא אינו זקוק לגביע, התזמון מושלם – אלא שאז הוא תהה אם המים אמיתיים, מכיוון שהם נראים לו מוזרים קצת, ושהוא, כבן אדם, יודע כיצד נראים מים אמיתיים, ואילו 'סגול' איננה יודעת מכיוון שהיא לא היתה מעולם בת אדם…

הוא גם מספר לה שהוא חיכה לכך זמן רב, ומתלונן שהיא לא הובילה אותו למים הנכונים…שהמים אינם נראים כמו המים שחלם אודותיהם ושאמורים לרפא בני אדם…

וגם הוא תוהה אם 'סגול' היא מלאכית אמיתית בכלל..וגם הוא נעלם..

נניח עכשיו קצת מ'סגול'.. היא נהגה כפי שמלאכים נוהגים, ללא כל שיפוט.

אולם מלאכים עושים דבר נוסף, ולשם כך יהיה עליכם להתבונן מקרוב יותר – מלאכים בוכים..

דמעה זלגה מעיניה של 'סגול', הדמעה החמישית לאותו היום. היא התמלאה בצער לנוכח מה שבני האדם החמיצו בעקבות הדעות המוקדמות שלהם., הציפיות שלהם על פי מה שסיפרו להם.

ברצוני לשאול אתכם האם החמצתם את המים? האם הם תמיד היו שם?

האם יתכן שהמלאכית אינה 'סגול' אלא 'העצמי הגבוה' שלכם שהמריץ ועודד אתכם להגיע לאותו המקום בו תלמדו אודות המים?

כמה התנגדות יש בכם לגבי הסביבה של המים, לגבי כיצד עליהם להיראות?

ואמשיך עם זה אפילו הלאה:

מדוע אתם נושאים עמכם פחד אל המים? האם אינכם יכולים להרגיש שזה אמיתי?

כמה מכם פוחדים להיות נאהבים יותר מדי על ידי האל?

דעתם של בני האדם די מוחלטת לגבי כיצד הם חושבים שעל הדברים להיות.

והנה ההזמנה עבור מלאך יפהפה המכונה .. 'אתם'…

הכנסו פנימה, הגיעו אל המים האלה ללא כל דעות מוקדמות לגבי מה שעשוי להיות שם- אל תשאו עמכם את האופן, הסיבה, הצורה, הגביע, או התזמון.

דעו שכאשר אתם צועדים מעבר לדלת הזו עם המלאך, הרי שהריפוי הוא שלכם!

הקשיבו למידע הזה, חוו אותו, חשבו עליו.

וכך הוא הדבר.

** הארה **

ניתן להשתמש באהבה בחומרים המתומללים אותם אני מתרגמת – כהוויתם, כסיכום או כהרחבה – תוך ציון והפנייה של קישור למקור השלם והמלא, כפי שמופיע בדף זה.

© כל הזכויות שמורות לתמר גנישר