אֶסְפָּבוֹ – Espavo

מילה בלמורית עתיקה, שראוי להיזכר בה.

 

 

באחד מתקשוריה הראשונים, סיפרה ה'קבוצה' את סיפורו של אָמוֹר.

הסיפור היה אודות ילד שגדל וחי בתקופת מוּ (יבשת למוריה העתיקה), ועבר אחר כך לחיות ביבשת אטלנטיס. הסיפור היה אודות מסעותיו הרבים והתנסויותיו הרבות, שנועדו לעזור לנו להיזכר בלמוריה ומה היא היתה…

ה'קבוצה' אמרה שהגיע הזמן לספר סיפור זה מכיוון שאנחנו נמצאים בנקודת התפתחות הדומה מאוד לזו שהיינו בימיה של מו, ושיבוא יום והוא יצא כספר חשוב ביותר!

 

 

בימיה של 'מו' לא היו חוקים באופן שבו הם מוכרים כיום, אבל היו מנהגים שדגלו בהם. אחד ממנהגים קדומים אלה היתה ההזדמנות שניתנה לכל אחד להשתתף בתהליך של "הליכה אל האור". ילדים, בנים ובנות, בני 12 שנים, היו מצהירים על מחויבותם להפוך למבוגרים בעלי אחריות. זה מזכיר מאוד את טקס 'בת המצוה' או 'בר המצוה' ביהדות.

 

בחלקו הראשון של הסיפור, ה'קבוצה' סיפרה כיצד אמור השתתף בתהליך של "ההליכה אל האור". חלק ממנהג זה היה קשור ל'צוותי המעבר', והאדם ש'הלך אל האור' היה בוחר אדם אחד אחר, על פי רוב אדם מבוגר יותר ממנו, ואשר היה מתחייב להיות חלק מ'צוות המעבר' שלו ולעזור לו לבצע את המעבר מן העולם הזה, כאשר זמנו יגיע.

משמעותה של התחייבות זו היתה, שכאשר היה קורה משהו לאותו אדם, המתחייב היה מפסיק מיד את כל עיסוקיו, עוזב הכל, והולך לבקר אותו. שם, היה עובד עם משפחתו, עם האדם עצמו, עד שהוא היה מחלים וחוזר לחייו ועבודתו, או עד שהיה עוזב ועובר לצד השני.

 

אמור בחר אדם ממש ברגע האחרון, מישהו שבקושי הכיר, והתחייב התחייבות יפהפיה לאדם ששמו היה אִי-טוּ. איטו היה בלשן ולמד ועבד עם השפות הלמוריניות העתיקות. ככל שחלף הזמן, עם החודשים והשנים, החלו אמור ואיטו להכיר טוב יותר זה את זה…

 

לאחר שנפרדו למשך זמן מה, זומן אמור לביתו של איטו, מכיוון שהגיע זמנו. למרות שאיטו היה צעיר יחסית, הוא החליט לעזוב בכל זאת. אמור הגיע כפי שהתחייב, התקרב ונעמד לצידו, וברגע זה שני האנשים מילאו את החוזה המקודש שלהם. אמור נתן לאיטו רשות, הנחיה והכוונה במידה ויבחר לעזוב.

לאחר, איטו ביקש מאמור שיתקרב למיטתו, וסיפר שיש לו מתנה עבורו. בשעה שאמור התכופף כדי לשמוע את דבריו, נתן לו איטו מתנה יפהפיה, זו היתה מילה, והמילה היתה אספבו.

 

בשעות האחרונות לחייו, הסביר לו איטו, שנהגו להשתמש במילה אספבו בימיה העתיקים של 'מו'. כמילת ברכה, בה נהגו לברך אדם לשלום בבואו ובצאתו. איטו אמר לאמור שיש להציג אותה בשנית ולהחזיר לשימוש מילה עתיקה זו, מכיוון שקרבים ובאים הזמנים של התפתחות ואבולוציה, ומילה זו תסייע לאנשים להיזכר מחדש במקומם האמיתי ביקום.

 

באופן מילולי, משמעותה של המילה ההיא:

 

"תודה לך על שנטלת את עוצמתך."

 

'הקבוצה' מזמינה אותנו להשתמש שוב בברכה עתיקה זו, בזמנים אלה של עוצמה.

 

אספבו!