Light Connections
 
 









 

הנשמה העתיקה המעשית - ינואר 2018

מפי קריון באמצעות לי קרול

 

תרגום ועריכה: תמר גנישר

 

 

ברכות, יקירים, אני קריון מהשירות המגנטי.

 

אתם נמצאים מול אנרגיה יפה, ועדיין אינכם יכולים להבין זאת.

קיימים מעברים עמוקים ומשמעותיים על מנת להגיע מחשכה לאור. מה שאתם יודעים מן החיים על הפלנטה הוא שהמעבר הזה יכול להיות קשה, במיוחד כאשר אתם הולכים מתוך אנרגיה כהה יותר לאנרגיה בהירה יותר. ישנם אלה בחשכה שיילחמו עד מוות על מנת שלא להשתנות. עבורם זוהי דרך חיים ודרך שליטה.

אולם יקרים, המעבר של כדור הארץ הזה אכן קורה. המהירות של זה תימשך ככל שתחליטו שזה יהיה... הבחירה החופשית על פני כדור הארץ תקבע את התזמון. אתם נמצאים בשינוי עכשיו, ורק התחלתם לראות אותו.

 

יגיע זמן, פשוטו כמשמעו, בו תוכלו לומר שהשמש יצאה; והאור ניצח! זה אינו אומר שהפלנטה כולה תהפוך להיות נאורה ומוארת. במקום זאת, תהיה לכם פלנטה שחושבת אחרת. זו תהיה תפישת קיום המבוססת יותר על האמת הבסיסית של מה שהנשמה העתיקה תדע, בניגוד למה שידע מישהו שהוא 'מתחיל' על הפלנטה. זו תהיה תפישה חדשה המבוססת על מושגים של טבע אנושי שמשתנה - תודעה מתבגרת ומאזנת מחדש - והיא תיראה שונה בהרבה.

 

כיצד לדעתכם ייראה יום בחייהם המעשיים העתידיים של נשמות עתיקות? כיצד זה יהיה שונה ממה שאתם עושים ופועלים עכשיו, רק ליום אחד? ברצוני לתת לכם דוגמה קצרה.

 

יום בחייו של האדם החדש

 

לעתים קרובות אנו משתמשים בדמות של 'שה' במשלים ובסיפורים, ונעשה זאת עכשיו שוב. 'שה' אינו גבר ואינו אישה. בסיפור הזה, 'שה' יכול להיות גם גבר וגם אשה, אם כי אנחנו הולכים לכנותו 'הוא', אולם למעשה הוא גם 'היא'...

זה יהיה סיפור אודות יום בחיים המעשיים של נשמה עתיקה, בזמן עתידי שעדיין אינו כאן. זה יראה תפישה חדשה, מהרגע שהוא מתעורר ועד שהוא הולך לישון.

 

אמינות/מהימנות

 

הסיפור הזה צריך להתחיל, יקרים, כשאתם מבינים שלאדם הזה, לנשמה העתיקה הזאת בעתיד, יש תפישה שונה לחלוטין מזו הקיימת היום. זוהי תפישה שבה האדם שינה את מערכת היחסים שיש לו לגבי כל דבר סביבו. הוא שינה את יחסו לאל, לסובבים אותו, ולאדמה.

יתכן ויהיה לכם קשה להאמין לכל מה שאספר לכם עכשיו, אולם ברצוני שתקראו את הסיפור רק לרגע. במהלך דברי אעצור מדי פעם ואגיד, 'עצור!', ואערוך השוואה לאנרגיה הישנה בה אתם חיים כעת. זו תהיה התגלות בבחינת כמו ההבדלים בין יום ולילה באופן בו 'שה' מטפל בדברים בעתיד שיגיע, לעומת מה שקורה היום.

 

בתפישה החדשה הזאת, 'שה', הנשמה העתיקה הזאת, נולדה לתוך תרבות שמזה זמן רב נמצאת מעבר למחשבה שכל עזרתם מגיעה מבחוץ. הם אינם תרבות המאמינה שהם אינם ראויים בעיניו של האל. הם אינם מרגישים שהם חייבים לקרוא למקור גדול יותר על מנת להשיג פתרונות לבעיות חיי היומיום.

וזו ממש התגלות: קיים הבדל גדול מהתרבות בה אתם חיים כיום. תפישת הקיום שלהם השתנתה, ו'שה' סבור שכל הדברים הרוחניים והיפים נמצאים בתוך האדם.

'האל בתוככם' הוא מסר מוכר מהמאסטרים וזהו הטבע האנושי החדש. זה מיושם עכשיו באופן מעשי בחיי היומיום. כך שאין 'התרוצצות וחיפוש אחר עזרה' כפי שאתם רואים היום, או אנרגיה ישנה יותר שבה חלק גדול מהתרבות כולה מאמינים שהם אינם ראויים ושכל הדברים הטובים באים 'מלמעלה'...

ברצוני שתחשבו על כך לרגע, מכיוון שכך 'שה' מקדם את יומו.

 

עצור!

 

האם אתם באמת חושבים שזה יקרה אי פעם? האם אתם חושבים שהאנושות תגיע אי פעם למקום שבו בני האדם ירגישו שהם אינם צריכים לקבל עזרה ממקור חיצוני? האם אתם חושבים שיגיע אי פעם יום שבו בתי תפילה יהיו פשוט מבנים עתיקים?

זה נראה כמו קטע של הדמיון עד שתחשבו על כך.

מהי המשמעות עבורכם של התפתחותה של התודעה? האבולוציה של התודעה עבורכם? זה לא יהיה משהו שנכפה על האנושות, אלא במקום זאת, זה משהו שהאנושות עתידה לראות בעצמה עם הזמן. זה עתיד להיות הגיוני ויתקבל על הדעת באמצעות התודעה שתתפתח לאט.

עם הזמן, האנושות תתחיל להבין למה המאסטרים התכוונו באמת, ותתחיל לתרגל את מה שהם אמרו.

נאמר לבני האדם במשך עידנים, שהדברים הקדושים ביותר הקיימים, נמצאים בתוך כל אדם ואדם. 'נעשה בדמותו ובצלמו' פירושו, נעשה בדמות האהבה, והאנושות תתחיל להבין שהדימוי של האל הבורא והיוצר תמיד היה בתוכה. לכן, לבני האדם יש גישה מיידית לאל, לרוח, לאבות, באמצעות תהליכים שהם מובנים בתוכם.

אז כאן אנחנו מתחילים את הסיפור...

 

 

'שה' מתעורר כפי שהוא עושה כל בוקר, ועומד לצאת לעבודה.

הוא מניח את שתי כפות הרגליים על הרצפה ומבצע 'תרגיל הצהרה', ומצפה לדברים טובים. זה הדבר הראשון שהוא עושה. הוא דוחף את תודעת החסד ביומו, כבר מן ההתחלה.

ההצהרה שלו נשמעת כך: "זהו יום טוב, ותהיה לי תודעה ומודעות שתתגבר על כל אתגר שיהיה לי היום, דברים טובים נמצאים לפני".

 

עצור!

 

מדוע שהוא יעשה זאת? כמה בני אדם עושים זאת באנרגיה הישנה?

הדרך השכיחה והפופולרית היא: אתם מניחים את כפות הרגליים על הרצפה, עומדים לקום ואומר לעצמכם, "אה, הנה זה שוב, עוד יום מאתגר. אני מקווה שהמצב ישתפר מאשר היה אתמול. הבעיות של אתמול עדיין מטרידות אותי, לא ישנתי טוב, איני יודע מה יקרה לי היום. אני מקווה שאני אשרוד!"

האם אתם רואים הבדל? [ קריון צוחק..] ההבדל הגדול ביותר הוא הציפייה לנדיבות, אבל יש באמת יותר מכך...

'שה' באמת אומר, "היום הזה ניתן לשליטה על ידי!" זהו שיקול מעשי, ולכן הדבר הראשון שהוא עושה, עם כפות הרגליים על הרצפה, הוא לחגוג את העובדה שהוא יוכל לעבור את כל הבעיות שיגיעו, אם יגיעו,. מה שהוא עושה הוא יצירת המציאות שלו באותו יום.

 

זכרו זאת: תמיד תהיה לאנושות דואליות לעבוד עליה. תמיד תהיה בחירה בין החשכה לאור, בין דרמה לאהבה. הרעיון שיום אחד תהיה לכם פלנטה מושלמת שבה שום דבר לא ישתבש לעולם - הוא רעיון מלאכותי ששיש לאנשים רבים בגלל החשיבה הליניארית שלכם - שחור או לבן - או הרעיון שכולם יחשבו באופן דומה ויהיו מלאכיים.

תמיד תהיה לכם בחירה חופשית, ותמיד יהיו לכם עבר ייחודי ורשומות אקאשיות שיעבדו איתכם בדרכים חיוביות. זה יוצר רעיונות שונים ודעות שונות. עדיין תהיה לכם צורה מסוימת של פוליטיקה, אולם זה ייראה שונה בהרבה, ויהיה הרבה יותר אלגנטי.

 

'שה' יוצר באותו הרגע, באמצעות התודעה שלו, משהו פיסי - מעין בועה, שתלך לפניו לאן שיפנה.

וזה הופך להיות מעשי, כמו לנעול נעליים על מנת לאפשר לכם לצעוד על משטחים קשים. האם זה יותר מדי לחשוב שיום אחד האדם יוכל להתחיל את יומו בצורה כזאת?

 

'שה' מצחצח את שיניו ועושה את כל הדברים שאתם נוהגים לעושת כיום על מנת להתכונן לעזוב את הבית. 'שה' עדיין נוהג ברכב לעבודה, למרות שלא כל שכניו נוהגים כך. הדברים השתנו מאוד במשך הזמן. הרכב של 'שה' עשוי להיראות שונה במקצת, אולם הוא נכנס לתוכו על מנת לנסוע בדרכים לעבודה.

 

בדרכו לעבודה, 'שה' רואה משהו שעשוי לשנות את חייו לנצח, אם יאפשר זאת. קרתה איזו תאונה עם רכב אחר. זה אינו קורה לעתים קרובות ביומו, אולם התגובות האנושיות, השגיאות השיפוטיות והסחות הדעת עדיין קיימות, והאירוע היה נורא, והוא קרה ממש מול עיניו. על המדרכה ישנה אשה בוכה, אם. ישנם אלה הסובבים אותה ומנסים להרגיע אותה. במרחק קצר ממנה 'שה' יכול לראות את האמבולנסים מעמיסים את הגופות הדוממות, המכוסות, של שני ילדיה הקטנים, המתים.

 

עבור אישה זו, חייה עברו טלטלה נוראה. זה עתיד ליצור את הפוטנציאל של צער לכל חייה שיעלה על כל דבר שאפשר לדמיין או להעלות על הדעת. עבורה, היום התחיל טוב, אולם ברגע זה ילדיה אינם עוד. היא תשא את היום הזה עד לקברה. האם יכול להיות סיפור אימה גדול יותר עבור אם?

 

'שה' מתמלא עצבות ומתחיל לבכות. בכדור הארץ החדש הזה, החמלה היא 'מלכת הרגשות'. 'שה' רואה את כל זה, ולפתע הוא מרגיש יותר מאשר רק אמפתיה. במקום זאת, הוא מרגיש את כל מה שהיא מרגישה. הוא עוצר את מכוניתו וממשיך לבכות במושב שלו. ואז הוא עושה משהו מיוחד מאוד, יקרים. הוא מתעשת ומתחיל בתהליך שהוא מכיר היטב ועשה כבר פעמים רבות בעבר.

הוא מתחיל לדמיין את האישה הזאת בעתידה, בשעה שהיא מחלימה, מבינה, שורדת, ויש לה מעט שלווה בנוגע לאירוע הזה, בדרכים שאולי הן בלתי ניתנים להבנה הפסיכולוגית כיום.

 

הוא רואה אותה מחלימה בצורה כה גדולה עד שהוא יכול לדמיין אותה צוחקת שוב. זוהי ההדמיה ואז הוא שולח זאת ישירות למדרכה היכן שהיא נמצאת באותו הרגע של הזוועה והאבל שלה, בידיעה שהוא פשוט נטע זרע אמיתי מאוד.

זה אמיתי, ו'שה' רק תרגל משהו שנקרא פעולה רחומה.

 

עצור!

 

כיום, אם דבר כזה יקרה, יהיו גם כאלה שיהיו מאוד רחומים. עם זאת, זה עלול לפצוע אותם לנצח. הם לעולם לא ישכחו את המראה. זה ישפיע על הילד הפנימי ועל גורם השמחה שלהם.

בתרבות של היום, ישנם כל כך הרבה דברים כאלה, כל כך הרבה זוועות כאלו שנמשכות מדי יום, ובני אדם רגישים רבים מזדהים עד כדי כך שזה הורס את חייהם. כל מה שהם מסוגלים לחשוב עליו הוא כיצד הדברים אינם צודקים וכיצד הם היו רוצים לשנות אותם. הם יבכו מדי יום על מה שמתרחש במקום אחר, ובתוך התהליך, יקרים, הם לא עזרו לאף אחד! במקום זאת, בתהליך הזה הם הורידו את עצמם לאנרגיה נמוכה יותר של אמפתיה, דאגה ופחד. ובעקבות זאת הם ימותו צעירים יותר מהרגיל. זה הכל מכיוון שהחמלה שלהם קיבלה את המיטב מהם.

 

אולם 'שה' לא הניח לזה לקרות, מכיוון שהוא יודע שזוהי הדרך הישנה והיא מסוכנת.

אחת התכונות של האנרגיה החדשה הזו שאנחנו חושפים כעת, שבתוך הטבע המעשי של אדם רגיל, ישנה יכולת לראות מצבים כאלה וללכת מיד לתוך פעולה רחומה.

'שה' מיד חשב על פתרון ושלח פעולות של חמלה, מכיוון שתודעה יכולה לשנות דברים. ממש כמו היום, כאשר אתם יכולים להתפלל עבור אדם, 'שה' עושה יותר מזה - הוא מקרין שמחה עבורה בעתיד שלה. הוא יוצר עבור אשה זו הבנה והתאוששות, ומאפשר לה להתחיל את היום הזה.

 

הוא מתניע את מכוניתו וממשיך בדרכו. הוא מפסיק את בכיו, ובמקום זאת הוא מתחיל לחייך מכיוון שהוא יכול לראות את זה באמת קורה במוחו - יבוא יום שבו היא תצחק שוב. יבוא יום שבו היא תתאושש. זה לא יקרה היום, לא מחר, לא בחודש הבא, לא בשנה הבאה, אלא בתקופה שבה כל הדברים האלה יושבו בה בצורה שתוכל להבין.

'שה' משתתף באנושיות של ההחלמה שלה, למרות שהיא נשארת על שפת המדרכה בשעה שהוא מתרחק משם.

 

/שה' מתחיל לעבוד ועד מהרה הוא נהנה מיום טוב. הוא מבצע את עבודתו, ואז הוא נקרא למשרד של המנהל, בעל השליטה והניהול.

מה שקורה לאחר מכן אינו מסויים, ואני אתאר זאת בהכללה. זה מגיע בתרחישים רבים, שתוכלו לזהות את כולם.

הוא מתעמת עם האדם ששולט בחברה.. זה יכול להיות כל אחד מהתרחישים האלה: 'שה', שוב הגעת מאוחר, 'שה', היתה פה בעיה עם אחד הלקוחות שלך, 'שה', תצטרך לעבוד בסוף השבוע מכיוון שזה לא הצליח טוב... אנחנו איננו עומדים לקדם אותך הפעם, בדיוק כמו בפעם האחרונה... 'שה' ו'שה' ו'שה', אנחנו שוקלים לחסל את התפקיד שלך, או להחליף אותך במישהו אחר...

 

'שה' עוזב את המשרד ולרגע - רק לרגע - הוא מוצף באנרגיה ישנה הנקראת 'דאגה' ו'פחד'. מה הוא יעשה ללא העבודה הזאת? כיצד יספר לאשתו מה קרה זה עתה? מה המשמעות של כל עבורו? האם זה פשוט כמו לעבוד כמה שעות נוספות שהוא לא תכנן או שזה יותר מזה?

'שה' נהיה דומם, ולוקח נשימה עמוקה. מיד הוא מתעד מחדש את כל מה שקרה ומבין שזה תחילתו של שינוי, שינוי שיהיה נדיב, גם אם הוא לא מבין כיצד. 'שה' אינו יודע את העיתוי של כל זה, אולם הוא מתחיל לחייך, מכיוון שזה תחילתו של שינוי שהוא יודע שיהיה טוב ונדיב עבורו.

 

עצור!

 

אם זה היה קרה היום, מה היתה התגובה הטיפוסית?

דאגה במשך כל היום; דאגה במשך כל הלילה; דאגה במשך כל החודש הבא; לספר לכל חבריכם, כך שגם הם יוכלו לדאוג יחד איתך... [קריון צוחק..] זה נקרא 'דרמה'. כל מה שקורה קורה, אולם הדרמה נמשכת וממשיכה. היא גם תבנה גשר של חשכה בין המעסיק לבין העובד. ואז תגיע דאגה רבה יותר: "מה יקרה הלאה, מה יכול לקרות, הם אינם מעריכים אותי, איני ראוי".

 

אף אחד מהדברים האלה לא עלה בדעתו של 'שה', אולם היה עליו להמיר את הפוטנציאל בתוך כשלוש שניות, מתגובת פחד של אנרגיה ישנה, למחשבה שהיא מעל לתודעה של היום. הוא הפך את האנרגיה באופן אוטומטי לתרחיש שאמר: "אולי איני שייך לכאן, אולי זה סימן, אולי משהו עתיד לקרות, אני בקושי יכול לחכות, אני אעשה מה שיגידו לי. אעבוד שעות נוספות, ואני אפילו אקבל את הפתק הוורוד (הודעת פיטורין) מכיוון שיש משהו יותר טוב שמגיע".

 

ואז זה נמשך...

כעבור חצי שעה הוא שמע את קריאות העידוד.. אחד מחבריו למשרד הועלה לאחת העמדות שרצה. 'שה' היה חלק מהחגיגה והשתתף באופן מלא - והוא התכוון לכך. הוא היה מרוצה כל כך שחבר שלו הצליח, ושמח מאוד שהחבר קיבל העלאה - הוא היה כל כך מרוצה! הוא לא ראה בכך השתקפות שהיתה קשורה אליו. הוא לא הניח לחדשות הקודמות להשפיע על האושר שהרגיש כלפי לחברו.

 

עצור!

 

באנרגיה ישנה יותר, יש כל כך הרבה 'עצמי' כל כך הרבה אגו. "מדוע לא אני? מה יש לו שאין לי? הוא לקח את עבודתי, איני מחבב אותו יותר, איני מתכוון לדבר איתו יותר, אני הולך הביתה ואוכל תולעים"... [קריון צוחק..]

זה כאילו שאנשים יעשו כל דבר בשלב זה, כדי שישארו מדוכאים...

וזה ממשיך: "זה נורא, ראשית אני מקבל אזהרה שאולי לא אעבוד כאן יותר, ואז אני מגלה שקידמו מישהו אחר במקומי".

 

אולם זו לא היתה כלל תגובתו של 'שה' בכלל, הוא כבר ידע שזה "זה או משהו יותר טוב" והוא היה חדור אמונה שה"נדיבות מגיעה". הוא לא ידע מתי וכיצד, אולם כאן לפניו היה חבר שקרה לו משהו נפלא - משהו שהיה טוב ושינה את אורח חייו של אותו האדם. הוא ידע שהחבר יספר במהרה למשפחתו, והם ייהנו מארוחת ערב נהדרת וישירו שירי חג. איזה זמן טוב זה היה לחגוג את שמחתו של החבר!

 

עצור!

 

האם זה אפשרי בכלל? האם אדם יכול באמת להניח בצד רגשות של כאב או דאגה עד למצב שבו המחשבה הראשונה היא לחגוג עם זה שלידם שיתכן ויקח את עבודתו שלו שם?

זוהי, יקרים, היא התפתחותה של התודעה.

בדיוק כמו ש'שה' הרגיש אמפתיה לאותה אישה, הוא גם הרגיש את השמחה של חברו. זה הפך למשהו מובנה במשך דורות של התפתחות. יתכן וזה נראה לכם משהו מעבר ליכולתו של מה שאדם נורמלי עושה בדרך כלל, אולם זה הכיוון אליו הדברים הולכים.

 

עכשיו הגיע הזמן עבור 'שה' לחזור הביתה. היה לו הרבה במוחו ודעתו, כמו לכל כך הרבה בני אדם בכל מקום, אולם הוא קיבל מחשבה אינטואיטיבית שאמרה, "אתה שוכח משהו." הוא לא היה מסוגל לזהות אותה עדיין, זו היתה עדיין מחשבה חמקמקה. והוא נסע הביתה.

 

ביתו של 'שה' היה קטן אך יפה. היתה לו משפחה יפהפייה שחשבה כמוהו. אולם היו כמה דברים ש'שה' ידע שצריכה להיות דרך מסוימת.

אשתו היתה מבשלת נפלאה, וארוחת הערב הוגשה בשעה מסוימת בכל ערב. הוא היה חייב להיות שם בשביל זה ולא לאחר. בתחילת נישואיו הוא הגיע באיחור והוא עשה זאת רק פעם אחת. התגובה היתה שאשתו הרגישה לא מוערכת. ואכן, היא היתה ראויה שהוא יהיה שם בזמן, כדי ליהנות ממה שהיא הכינה ועבדה על כך לפחות שעה וחצי לפני שהוא נהג להגיע הביתה. המשפחה חיכתה. ואכן, 'שה' היה בזמן, בדיוק כמו תמיד, ועמד להיכנס לביתו - ואז האינטואיציה שלו נתנה לו את המסר, "שה', היום הוא יום הנישואין שלכם." בום...

 

היה צורך לקבל מיד החלטה. האם לרוץ לחנות פרחים, לקנות פרחים, לקנות כרטיס ברכה, ולחזור הביתה באיחור לארוחת הערב? מה עדיף - לאחר לארוחת הערב או להגיע בלי הפרחים (דבר נורא)?

האינטואיציה שלו שירתה אותו היטב. 'שה' עצר מהר לזמן קצר, לא הלך לחנות הפרחים אלא לדוכן פרחים שזכר שהיה בפינה, לא רחוק מדי. היו שם המון פרחים, טובים, במחירים גבוהים יותר, אולם פרחים טובים שהגיעו לאשתו. 'שה' קנה במהירות את הפרחים וחזר מהר ככל שהיה יכול, אולם זה לקח 15 דקות. עכשיו הוא היה באיחור של 15 דקות.

 

הוא לא ידע מה יקרה, אולם לפחות היו לו הפרחים. עכשיו הוא יכול להיכנס ולומר, "יום נישואין שמח, מותק, אני מצטער שאיחרתי". וזה מה שהוא עשה.

 

אולם גם קרה משהו אחר...

כאשר הוא נכנס מבעד לדלת, כל החברים שלו היו שם! זאת היתה מסיבת הפתעה של יום הנישואין, והפרחים היו שם בידו. (תודה אינטואיציה!) הוא לא איחר לארוחת ערב, כי לא היתה ארוחת ערב! במקום זאת היתה מסיבה. 'שה' לא אכזב את אשתו, והיו לו פרחים!

 

עצור!

 

מה בעצם קרה? 'שה' השתהה לרגע והקשיב לאינטואיציה שלו, אותו החלק הגבוה שלו שידע מעבר למה ש'שה' ידע שהתרחש בביתו. האינטואיציה שלו ידעה מה עליו לעשות, והוא הקשיב ובטח בה, והוא הלך מיד להביא את הפרחים...

 

באנרגיה ישנה יותר, יקרים, היה אדם חסר מושג, שמקבל החלטות על סמך 50% סיכוי להחלטה נכונה או לא נכונה, ואינו מבין שקיים חלק גבוה יותר של עצמכם, חוכמה פנימית מולדת שיודעת הרבה יותר מכם.

יש לכם 'עצמי גבוה', והוא ידע עבור 'שה' שמתקיימת מסיבה בבית.

הקשבה לאינטואיציה שלו היתה שכיחה אצל 'שה', והוא השתמש בה מדי יום על פי הצורך, ולא כמשהו שחלף על פניו ללא בסיס. האינטואיציה אמרה לו למי להתקשר וכיצד לומר את הדברים שעליו לומר ללקוחות שהוא צריך לדבר איתם. זה היה אורח חייו ו'שה' ידע שזה עובד. הוא תרגל זאת, וזה עבד שוב ושוב.

 

כאשר המסיבה הסתיימה, אמרה אשתו, "תודה רבה לך על הפרחים היפים, הטבעיים, הטריים! 'שה', בילינו נהדר!" 'שה' הסכים, והדבר האחרון שחשב עליו היה לספר לה מה קרה בעבודה. 'שה' חשב וחייך לעצמו, "אספר לה על החדשות הטובות מאוחר יותר".

 

'שה' עמד ללכת לישון. כפות רגליו היו על הרצפה, ולפני שהרים אותן למיטה אמר, "תודה לך, רוח. תודה לך, הבורא. תודה שאפשרת לי להיות שם עבור האישה הזאת. תודה שאפשרת לי לעזור לחברי לחגוג. תודה לכל התאים של גופי על ההצערה היום, תודה על המחלה שהורחקה היום מכיוון שלא נכנסתי לדאגה או לפחד או לדרמה. תודה לך ילד פנימי וחוכמה פנימית מולדת על שאני יכול לחייך עכשיו. איני מודאג לגבי עבודתי. זה או זה או משהו יותר טוב." 'שה' הסתובב והביט בבת זוגו לחיים וברך אותה לילה טוב, מותק"."

 

כל הסיפור הזה הוא אמיתי! זה מה שקרה על פלנטות שאינכם יודעים עליהם. זהו הפוטנציאל שלכם, לחשוב מעבר לכל מה שמתרחש בחייכם עכשיו, מכיוון שזה אינו נראה מציאותי או אפשרי.

התפישה הזו מגדירה הארה. עידן החמלה מגיע. והוא ישכתב ויגדיר מחדש את האופן בו כל בני האדם חושבים ומגיבים.

 

פשוט נתתי לכם הצצה.., לא משהו מחוץ לתחום המציאות בכלל, אלא משהו במקום, משהו ששייך לכם והוא ראוי לעתיד השושלת שלכם, מכיוון שעברתם את הסמן בשנת 2012.

רבים עשויים לומר שהם היו רוצים להיות שם על מנת לראות זאת [קריון צוחק...] אתם תראו זאת כולכם!

 

 

וכך הוא הדבר.

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לתמר גנישר

  כל הזכויות שמורות לתמר גנישר - קשרי אור © 2007-2020