Light Connections
 
 









 

סליחה - ספטמבר 2019

מפי קריון באמצעות לי קרול

 

תרגום ועריכה: תמר גנישר

 

 

ברכות יקרים, אני הוא קריון מהשרות המגנטי.

 

אנחנו בגרמניה, והנושא היום הוא סליחה. ונושא נוסף הוא חגיגה בת 30 שנים, סיומו של נושא גדול ותחילתה של אחדות החוגגת את נפילתה של החומה ותחילתו של משהו שהפלנטה לא ציפתה לו..

 

ברצוני לשוחח אודות סליחה, ואם אספר לכם מהי באמת סליחה, ברצוני גם לתאר מהו חוסר סליחה, ההיפך מסליחה..

הנחת היסוד של התקשור הזה היא השאלה: עד כמה יכולה הסליחה להיות? האם אדם יכול לסלוח לתרבותו, להיסטוריה שנטל בה חלק או שהיה קורבן שלה? זהו משהו הרבה מעבר לרק סליחה למישהו אחר.

 

ספרים רבים נכתבו אודות ברלין, אודות מזרח גרמניה, אודות מה באמת התרחש שם ומדוע. נראה היה שזה עורר את החלקים של המלחמה הקרה שהיו מאוד נוכחים בתקופה ההיא.. מיד התחוללה הרכבת האוירית של ברלין ושני כוחות על ניסו האחד את השני - והכל התרחש בליבה של ברלין.

נשאלו שאלות מדוע הסובייטים הגיעו וכבשו לזמן כה רב, נכתבו ספרים רבים שסיפרו על סוגי האישיות הרבים, אודות מה שיצרה המלחמה, והפוליטיקה של שני הצדדים ובעלות הברית, אולם הסיבה האמיתית היתה חוסר סליחה, נקמה, ובעיקר אי הרצון לסלוח! וזה נמשך כמעט חצי מאה שנים.

 

חוסר סליחה יוצר סבל, אלה זרעים של קץ עצמי. אדם שאינו סולח יוצר מחלות בתוך עצמו. נדרשת כמות רבה של אנרגיה על מנת לתחזק סכסוך בלתי פתור. אלה המצהירים שלעולם לא יסלחו, ימותו הרבה לפניכם. חוסר הסליחה שלהם יוצר אנרגיה של חוסר פיתרון והגוף מוצא פתרון, אפילו במוות.

כך נראה חוסר סליחה.

ויתכן ותאמרו שהנושא כולו של מזרח ברלין היה אודות חוסר סליחה.

וברצוני להראות לכם סליחה שעשויה להפתיע אתכם, וברצוני לתאר שני תרחישים אמיתיים. יתכן ושמעתם אודות אחד מהם, והשני היה משהו ששותפי (לי קרול, ת.ג.) היה עד לו.

 

ברצוני לספר לכם סיפור:

שני אנשים בשנות התשעים של חייהם נפגשים בבית, ואחד מהם בכיסא גלגלים.

אפשרו לי לספר לכם את סיפורו של אחד מהם. מהר מאוד לאחר המלחמה, בשנת 1948, הוא הפך לשומר במזרח ברלין, ופעל כפי שפעלו השומרים במזרח ברלין - הוא היה מזרח גרמני. הוא לא נולד שם אולם התגורר שם מרבית ימי חייו. הוא עזב 30 שנים לפני כן וחזר למדינה שהוא אפילו לא זיהה מכיוון שהוא לא חי שם.

האיש השני בכסא הגלגלים היה גרמני שהיה לכוד ללא משפחתו במזרח גרמניה, כמו רבים אחרים בתקופה ההיא. גם הוא היה מברלין ואמו נשארה בצדה השני של החומה. במשך שנים הוא נהג לנופף לאמו מבעד לחלונות שבחומה, עד שהם אפילו סגרו את המבנים שהיה ניתן לנופף מהם.

במשך שנים הוא קיבל ממנה מסרים של אהבה, הוא החמיץ את ימי ההולדת שלה ואת חגיגות חג המולד, ויום אחד המסרים פסקו להגיע ואחיו הודיע לו שהיא נפטרה..

מערכת היחסים הזו נגזלה ממנו.

 

שני האנשים מביטים זה בזה, הם נמצאים בחדר אחד, בשנות התשעים שלהם, ואז החיבוק מגיע.. הם מחבקים זה את זה, אוחזים זה בזה, ושני האנשים הגאים האלה מתחילים לבכות וסולחים האחד לשני על ההיסטוריה שנראה שהם נלכדו בה ועשו כמיטב יכולתם להתקיים במסגרת מה שסיפרו להם, והם סלחו האחד לשני.

הם סלחו לתרבויות שלהם ולכל מה שהתרחש, ועזבו את הפגישה הזו בריאים יותר. בני תשעים, ובריאים! מכיוון שהם ידעו שהם כבר מעבר לזה.

האם זה אפשרי? זה קרה!

 

ועתה ברצוני לספר לכם אודות המקרה ששותפי היה עד לו, ושהוא לא ישכח זאת לעולם.

בגיל 14 הוא ביקר באיי הוואי, זה היה זמן רב לפני שהאזוטריות נכנסה לחייו. הוא בכה כאשר הוא הגיע לשם, ואחותו שהיתה אתו חשבה שמדובר בגיל ההתבגרות שלו. אולם הוא הרגיש 'בבית', ואכן סיפרתי לשותפי שהוא היה למוריאני. הוא לא היה שם אשה, לא מסרנו לו את שמו בלמוריה מכיוון שזה לא היה חשוב כל כך...אולם כמו אחדים מכם, הוא ישב לפני 'אמהות הכוכב'.

החזרה להוואי הזכירה לרשומות האקשיות שלו את מה שהוא ידע, ועשורים לאחר מכן כאשר הוא התעורר הוא הבין מדוע הוא תמיד הרגיש משהו שונה בהוואי.

 

במשך השנים הוא אהב לבקר את פרל הארבור (מפרץ בהוואי, ת.ג.). מקום זה היה מפורסם בהיסטוריה שלו, כאמריקאי, וייצג את תחילתה של המלחמה באוקינוס השקט (היפנים תקפו שם את הצי האמריקאי בשנת 1941, ת.ג. )

היה יום בו נבנתה אנדרטה חדשה שם, יפה ולבנה, שהוקמה על שרידיה של 'אריזונה', (אניה שהוטבעה בהתקפה היפנית, ת.ג.) מעולם לא הרימו את האניה הזו והיא נחשבה למעין בית קברות, מכיוון שעדיין היו בתוכה אנשים שקיפחו את חייהם. הוא התקשה לבקר את האנדרטה החדשה הזו, הוא שט לשם בסירת מעבורת - כך התיירים מגיעים לשם אפילו כיום - הוא נכנס למבנה האנדרטה, היה שם קהל רב שהתבונן באנדרטה וחגג את היופי ואת ה'חדש' שבזה, ואת מתן הכבוד לאלה שקיפחו את חייהם.

הוא הביט סביבו וראה קבוצה של יפנים, שלבשו כולם חולצות בצבע זהה. היו שם גם הרבה אזרחים יפנים מהוואי עצמה, אולם אלה היו תיירים שהגיעו מיפן עם מתרגם, והוא תהה מדוע הם שם ומה תהיה תגובתם לאנדרטה הזו. אדם אחד במיוחד הסב את תשומת לבו.

שמותיהם של כל החללים היו חרותים על קיר שלא היה ניתן לגעת בו - ישנן אנדרטאות בהן הדבר ניתן.

שותפי עקב אחר האדם המבוגר הזה שהרים את ידו על מנת לקרוא לכאורה כל שם ושם. הוא לא דיבר אנגלית, אולם הוא היה מסוגל לראות את השמות הרשומים שם. הוא נשאר שם זמן רב והוא בכה.

שותפי חשב לעצמו שהאדם הזה נמצא שם על מנת לומר שהוא מצטער [ קריון מצחקק בהנאה..] ואז הוא ראה את החולצה שלו, ועליה היה רשום ביפנית שמה של העיר שהוא הגיע ממנה ומתחתיו היה רשןם השם באנגלית - הירושימה...

שותפי התיישב והבין מה מתרחש - סליחה מוחלטת לזמנים חשוכים ולמה שתרבויות עוללו האחת לשניה. סליחה מוחלטת לשתי התרבויות. האדם הזה נע הלאה, מעבר לזה. לשותפי לא היה כל מושג מה הוא עבר, אולם הוא היה שם על מנת לחגוג עם סליחה!

 

יקרים, זהו הסוד לשלום על פני האדמה, כאשר תוכלו להביט בתרבות אחרת ולהבין אותה. זמן רב לפני שניצתת מלחמה יש לכם ברית עם 'השדה', עם חמלה, עם שלווה והבנת האחר.

וזה מה שהוא ראה.

אני מספר לכם על כך על מנת שתבינו מהי הסיבה שאנחנו נמצאים ויושבים כאן היום, אנחנו נעים הלאה...

 

 

וכך הוא הדבר.

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לתמר גנישר

  כל הזכויות שמורות לתמר גנישר - קשרי אור © 2007-2019